האם התורה נכתבה על ידי כותבים רבים או כותב אחד?
מבקרי המקרא רוצים להאמין שסגנונות כתיבה שונים מלמדים על כותבים רבים. אך הספרות מלאה בסופרים הכותבים בסגנונות שונים.
לדוגמה לואיס קרול ("אליס בארץ הפלאות"), רוברט לואיס סטיבנסון ("דר ג'קיל ומיסטר הייד", "אי המטמון"), הווארד לאבקרפט, אדגר אלן פו ("העורב", "אנבל", "חיפושת הזהב"), קנת גרהם ("הרוח בערבי הנחל"), לב טולסטוי, וסופרים יותר מאוחרים כמו ג'ון טולקין ("שר הטבעות"), אגתה קריסטי, סטיבן קינג (אשר ניסה את כוחו גם בכתיבת ספרי פנטזיה) והרשימה עוד ארוכה מאוד.
אם נתחיל לחלק יצירות ספרותיות על סמך סגנונות כתיבה, נאלץ להפקיע זכויות יוצרים מרוב הכותבים המפורסמים בעולם.
עד היום התפרסמו אינספור יצירות ספרותיות עצמאיות החובנות בתוכן סגנונות כתיבה רבים ואף סותרים. לדוגמה בספר "אליס בארץ הפלאות" עובר הכותב מתיאורים ילדותיים ודמיוניים לרעיונות פילוסופיים, ואז לפתע לחידות, שירים או משחקי-מילים. בספר "דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד" עובר הכותב מתיאור ארוך של הדמויות ושיחות שטחיות ביניהן לסיפור מתח בלשי בין חוקרים ועמיתים - ולבסוף גם בתפנית חדה לתיאור אישי, פילוסופי ומוסרי בצוואתו של ד"ר ג'קיל.
בספרי שר הטבעות עובר הכותב מסיפורי שטח, לסיפורים אישיים, סיפורי מסעות, ולפתע לרעיונות פילוסופיים או שירים, שפות והיסטוריה בדיונית. גם סטיבן קינג, מסופרי האימה המוכרים בעולם מתמחה בכתיבה שכזו. הוא מסוגל לתאר את הדמויות בצורה שטחית לגמרי, ולפתע לתאר במשפטים ספורים את רגשותיהם הכמוסים ביותר, או היצרים המניעים אותם. הוא עובר מתיאור בגוף שלישי לתיאור בגוף ראשון וגוף שני, הוא יכול לתאר מה עוברות הדמויות מרחוק ולפתע לתאר מה הן חוות מקרוב-מאוד. הסופרים המוכשרים ביותר ידועים דווקא ביכולתם לכתיבה בסגנונות רבים ואף שונים לחלוטין זה מזה.
אנו רואים שהמציאות מפריכה את יסוד היסודות של כל גישת ביקורת המקרא. דווקא היכולת לכתיבה בסגנונות מגוונים הוא מה שהופך סופר לכותב עשיר ברמה. בדרך זו פונים סופרים מוצלחים לקהלי יעד רבים, ומצליחים ליצור אצלהם חוויות רגשיות ומחשבות פילוסופיות שונות. זו דרכו של כל כותב מוצלח, ולכן הכותבים המפורסמים בעולם ידועים דווקא ביכולת שלהם לנווט בין רגש לשכל ובין סגנונות כתיבה שונים במקביל.
אנשי הדת מאמינים שבורא הוא האחראי לכתיבת המקרא. אם בורא כתב את התורה, מובן מאליו שהיינו מצפים מיצירתו לכתיבה העשירה ביותר - לסגנונות ונוסחי לשון רבים ככל האפשר, ללשונות מגוונים ותיאורים היסטוריים ואישיים גם יחד. רק בדרך זו יכולה להתאפשר פנייה ללב והשכל של כל אדם, כי בורא האדם מכיר את נפשו הפנימית ביותר של יציר כפיו. לפיכך, ספרות אלוקית אמורה לתאר מאורעות בנוסחים ולשונות רבים ומגוונים.
דווקא מבורא היינו מצפים לתיאור הבריאה באופן פיזי מתומצת על ששת ימי בראשית וגם סיפור אישי על בריאת האדם ולקח מוסרי חשוב. דווקא מבורא היינו מצפים להתייחסות היסטורית לשושלות וסדר הדורות של בני-האדם, ומנגד גם תיאור מצבם האנושי של בני-ישראל ומעשי הנביאים. תיאורים רבים ומפורטים ככל האפשר הם מה שהופך ספרות לעשירה ומיוחדת, ואם בורא אחראי לכתיבת התורה - יצירתו צריכה להיות המיוחדת ביותר: היסטורית, מוסרית, כללית ואישית. צריכים להמצא בה היסטוריה, ודינים, ולקח אישי, ומוסר, ומחשבה, ושירה, ופנייה אישית אל הקורא, ופנייה כללית אל העם, היא צריכה להיות רחוקה מן הקורא וקרובה אליו גם יחד.
ואכן, אם אנו מביטים על התורה כיצירה טקסטואלית, היא מושלמת מכל בחינה לשונית, היסטורית וספרותית. ומסיבה זו לא נמצאת דומה לה בשום תרבות או דת אחרת ברחבי העולם. אין ספק כי היינו מצפים מיצירה אלוקית לפשטות ועמקות גם יחד, מציאות ומוסר שזורים זה בזה, פשט ודרש, היסטוריה ויחס אישי. כמו העולם עצמו, תורת א-לוהים צריכה רוודים רבים ומגוונים.
לעומת זאת אם כל התורה היתה כותבה בנוסח אחד, בלשון אחת, בלא עמקות ובלא עשירות - היו עשויים לחשוב שהיא נכתבה בידי אדם בתקופה אחת מן התקופות. מה שהופך את המקרא לאלוקי בעיני רבים הוא דווקא עומקו ועשירותו המילולית, רבדיו השונים והמגוונים - שלדעת רבים לא היו יכולים להיווצר כלל ביד אדם.
קל לייחס כתיבה מונוטונית וחד-גונית לאדם (אלא אם אנו יודעים בוודאות שהיא ניתנה ממקור אלוקי). הכתיבה העשירה לעומת זאת, מקבלת באופן טבעי יחס של יראת כבוד. כאשר הכתיבה היא עשירה, וניתן למצוא בה רוודים ומשמעויות עמוקות מעבר ליכולת הכתיבה האנושית - יהיו גם מי שיוכלו לראות בה יצירה על-אנושית.
* * *
האם ביקורת המקרא אובייקטיבית?
מעניין לציין שמבקרי המקרא יוצרים פרשנות יחודית דווקא למקרא, אך אינם מוכנים להסיק את אותן מסקנות בשום תחום אחר - אפילו כאשר נוגע הדבר לדת או מיתולוגיה קדומה. גם כאשר אנו מוצאים שינויים מילוליים במסורות ודתות אחרות - אין החוקרים מגיעים למסקנותיהם של מבקרי המקרא. לדוגמה במיתוס הבריאה האלילי של הבבלים ("אנומא אליש") יש לכמה מן האלים שמות נוספים. האליל אאה נקרא במקום אחד בשם נדמד, והאליל מרדוך נקרא גם בשם בל. גם בדת המצרים יש לאליל אוזיריס שני שמות נוספים.
ובכל זאת שום חוקר לא טוען שהיתה מחלוקת בין האמונות בהן, חיבורים של תעודות, או קבוצות בהם אשר כינו את האליל בשם אחר. היה מובן עבורם שלאלילים אלו היו מספר שמות. לעומת זאת כאשר הדבר נוגע במקרא, כל שינוי זעיר נחשב מיד ל"סממן של אחת מקבוצות הכותבים של המקרא". שמות שונים לא-לוהים נחשבים באופן נחרץ לקבוצות שונות בעם שחלקו לגבי שמות של הא-לוהים ומהותו.
פרשנות שכזו, כפי שעושים מבקרי המקרא למקרא, ניתן לעשות לכל סופר ולכל כותב, אך מבקרי המקרא עושים זאת דווקא למקרא ומתעלמים מאותם מקרים הנמצאים בכתבים אחרים (של כותבים ואפילו של דתות אחרות).
אין ספק שביקורת המקרא עושה למקרא את מה שהיא לא עושה לשום דת או ספר אחר. למעשה, לא קיים כל טקסט בשום תחום שנבחן בביקורתיות וחשד כמו המקרא. דומה הדבר כאילו האמינו מבקרי המקרא שאין לייחס למקרא כל חשיבות, שהוא אוסף בלול של סיפורים פרימיטיביים, ושחייבים להמצא בו מירב הסתירות האנושיות האפשריות. נראה כאילו רצו מבקרי המקרא להיטפל דווקא למקרא ולהעליל עליו עלילות שווא, הגם שאין כל ראיה לדבריהם.
האם יתכן שהיתה מגמה מיוחדת למבקרי מקרא לסתור את התורה? והאם זהו רק צירוף מקרים שגרמנים היו הראשונים להמציא "ביקורת" פרשנית זו לתורת היהודים?
יש המסבירים כי עצם היות וילהאוזן נוצרי, הביא אותו לבקר דווקא את המקרא - בכדי למצוא אותו פולחני, מיושן ובלתי רוולנטי (וכך בעצם גם את כל דת היהודים) - בעוד הברית החדשה היא המשוכללת והאמינה יותר, אותה לא ביקר כלל.
אחרים מסבירים כי החוקרים הגרמנים היו ברובם אנטישמים בדעותיהם. הם התנגדו לרעיון הציוני או לנכונות להכיר בהיסטוריה היהודית, ומן הסתם גם שנאו את דת היהודים. כמי שהתנכלו ליהודים, נלחמו בהם הגרמנים גם מלחמה אידיאולוגית (שאף קדמה ל"תורת הגזע"). באמצעות ביקורת המקרא ביקשו הגרמנים להפוך את העם היהודי לעם של שקרנים ובדאים (כפי שהיהודים תמיד היו מזוהים בקרב האנטישמים), כאנשים הממציאים סיפורים, הסותרים את עצמם, והמדביקים בצורה מלאכותית את דתם המבולבלת בכריכה אחת.
בימינו הפך הרעיון של ביקורת המקרא לעמדה פוליטית בממסד. ארכיאולוגים חוקרי תרבות הטוענים כי נמצאו ראיות ארכיאולוגיות המאששות את המסופר בתורה (כמו אדם זרטל או עימנואל וילקובסקי), זוכים מיד ללעג ולקלס בקהילה - רק מכיוון שהם מתכחשים בכך לפרשנות "המסורתית" של ביקורת המקרא. כל חוקר או ארכיאולוג הטוען לאמיתות המקרא מוקע מהקהילה המדעית, ולא יזכה אפילו לביקורת עמיתים (שלא נזכיר פרסום ממצאיו בביטאונים מדעיים או אוניברסיטאיים). ביקורת המקרא הפכה ברבות השנים לעמדה פוליטית לחלוטין המייצגת את האתאיזם. כפוליטיקה, אין כיום לביקורת המקרא כל עניין במציאות האמפירית או ההיסטורית. כיום הקהילה מציגה רק פרשני-מקרא כ"חוקרים". אנשים כפינקלשטיין זוכים בפרסים על פרשנות-אישית של כתובים בני אלפי שנים, וזאת מבלי כל צורך לאשש את התיאוריות הדמיוניות שלהם. מנגד אנשים כאדם זרטל, אפילו אם יציגו אישוש למסופר במקרא, יגונו ויוקעו מן הקהילה. זה פשוט עניין של פוליטיקה.
כיום אין ספק כי חוקרים רבים מחזיקים בביקורת המקרא רק בכדי שלא לייחס רלוונטיות לתורה או להעלות את האפשרות למקורה הא-לוהי. אמונתם כה חזקה בביקורת-המקרא שהם אינם מעלים כלל על דעתם פרשנות דתית או א-לוהית לכתבים הנטענים להכתב בידי א-לוהים ונביאיו.
בברכה,
דניאל בלס.
אתרנו: www.HaEmet.net ופורום: http://4142.hydepark.co.il