הטיעון הפסיכולוגי טוען שהאדם מאמין בבורא בגלל צורך פסיכולוגי נפשי באבא אוהב שידאג לו, הוא רוצה להאמין, ולכן הוא מאמין... אך הטיעון הפסיכולוגי אינו באמת קשור לפסיכולוגיה. זה אינו יותר מטיעון רדוד לצורך התנשאות, דמגוגיה לשמה, אשר נועד לזלזל בדתיים וחוזרים בתשובה.
במאמר זה אציג מספר הפרכות ל"טיעון הפסיכולוגי":
1) הפרכה ראשונה: האתאיסט.
האתאיסט הוא ההפרכה לטיעון הזה. עובדה שהאדם יכול לכפור בא-לוהים, או להאמין בא-לוהים, והבחירה כולה שלו. יש חילונים שחוזרים בתשובה, ויש דתיים שיוצאים בשאלה. ויש אנשים שמתקרבים לדת, מתקלקלים ושוב חוזרים, או להיפך. אנו רואים שהאדם בוחר את דרכו בעצמו, ולא "איזה צורך פסיכולוגי" קובע את הדרך בשבילו. אם היה צורך פסיכולוגי להאמין, היה גם האתאיסט, כאדם בעל יצרים ורגשות, בוחר בדת, בדיוק כשם שהוא בוחר להקים משפחה או להביא לעולם ילדים. ואם האתאיסט לא בוחר להיות דתי, כנראה שלא באמת קיים "צורך פסיכולוגי חזק כל כך להאמין", אלא הדבר נתון לבחירתו של האדם.
ועוד נקודה חשובה: אצל בעלי החיים אין יכולת דתית או בחירה להאמין, כי הם כולם פועלים על פי אינסטינקטים. לכן מובן, כי באופן טבעי - אילו היה האדם חיה בעצמו, אז או שהיו כל בני האדם מאמינים, או שהיו כל בני האדם כופרים. אך לא תיתכן אצל האדם מציאות של בחירה בין אמונה לכפירה. האדם הוא מיוחד במינו: ביכולתו להודות במציאות בוראו, או לכפור במציאות בוראו. מי נתן לאדם את הבחירה הזאת? הטבע החומרי כמובן לא יכול לתת לאדם את הבחירה להאמין בא-לוהים או למרוד בו (מושג של "בחירה" לא קיים בכלל בטבע חומרי), ומכאן שהבחירה להאמין היא-היא עצמה מוכיחה שיש בורא אשר יצר את האדם במטרה לנסות אותו. הבורא נתן לאדם את היכולת השכלית להסיק על קיומו, והבורא הוא שנתן לאדם את היכולת הרגשית לכפור בקיומו.
2) הפרכה שנייה: רוב חילוני.
החילונים הם ההפרכה לטיעון הזה. עובדה שרוב האנשים חילונים. אך אם היה "צורך פסיכולוגי להאמין" היו רוב האנשים בעולם דתיים גם היום. בפועל, רוב האנשים בעולם לא רוצים להתחייב לדת, ולכן גם רוב האנשים בארץ הם חילונים. אנו רואים שהאדם מטבעו מעדיף לברוח ממחוייבות ואחריות, והוא רוצה להיות חופשי מחוקים והגבלות. אם כן, אנו רואים כי למעשה קיים צורך פסיכולוגי שלא להיות דתי, אך לא קיים שום "צורך פסיכולוגי להאמין" - אחרת היו הכל בוחרים מרצונם בדת, או לפחות רוב בני-האדם בעולם. הסיבה היחידה שיש מדינות דתיות, הוא רק מכיוון שהאנשים גדלו לתוך האמונה הדתית של המדינה, או שהמשטר דיקטטורי (זה מה שנקרא "חוק העדר"). האדם מטבעו מעדיף חופש יצרים על פני דת. מסיבה זו, אנו רואים שבמדינות מערביות בעלות רוב חילוני, קיימת רק התדרדרות מוסרית ובלתי דתית, כאשר רוב אנשים לא שבים בהמוניהם לחיק הדת, אלא בוחרים בריקנות וחומריות. הרוב החילוני במדינות אלו מוכיח שהאדם אינו נמשך "פסיכולוגית" לדת, אלא הדבר נעשה מבחירתו.
3) הפרכה שלישית: האדם מטבעו שואף לחומריות.
כפי שאמרנו, ישנן סיבות פסיכולוגיות רבות לדחות את הדת, האחת מהן היא המשיכה לחומריות. האדם הוא בהמי מטבעו ונמשך לעולם החומר. האדם מטבעו נמשך לכסף, לאוכל, לתאוות בשרים, וכדו'. האדם נמשך לתאווה החיצונית, והיא מושכת את עיניו ומסנוורת אותו. לכן רוב הצעירים רוצים רק לבלות ולהתבלות. הדת אמנם מבטיחה חיי נצח בעולם הבא, אך האדם רוצה את מה שמציע לו היצר הרגעי בעולם הזה. הדת מלמדת את האדם להתאפק, לשמור על יצריו, שלא להיות פרוץ בתאוות, שלא להיות רודף כסף, ואפילו לתרום כסף לעניים ולנזקקים, לבנות משפחה ולחיות עם אשה אחת בלבד... הדת דורשת מהאדם את ההיפך ממה שהוא רוצה, ולכן רק אנשים מעטים בוחרים להיות דתיים מתוך בחירה, כי רק המיעוט בוחר באמת. מכאן ההוכחה שיש דווקא מניעים פסיכולוגיים רבין שלא להאמין בדת.
ועוד נקודה חשובה: האדם נמשך כל חייו לחומריות, אבל רק מעט אנשים חושבים על כך, ומבינים שהם לא מוצאים סיפוק בחומריות. את הסיפוק האמיתי הם ימצאו דווקא במטרות רוחניות נעלות, התקרבות אל הבורא ושמירת הדת. יש אנשים שנוסעים עד להודו כדי להרגיש מעט רוחניות, והם מעולם לא הכירו את ה"מדיטציה היהודית" הנקראת שבת קודש. האדם לא מוצא סיפוק בחומריות, והוא נמשך לרוחניות. הטבע הוא כמובן חומרי, ולא יכול לתת לאדם שאיפה לרוחניות ולמציאות בלתי חומרית. מכאן ההוכחה שהאדם אינו חומרי, אלא יש בו מהות רוחנית הזועקת אל המקור האלוקי האמיתי שברא אותה.
4) הפרכה רביעית: האדם מטבעו הוא אנוכי.
התורה לימדה אותנו עוד בפרקים הראשונים ספר בראשית (פרק ח, כא) - "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". זו עובדה פסיכולוגית ידועה שכל אדם הוא אנוכי מטבעו, והדבר ניכר עוד מהיות האדם ילד קטן. האדם חושב שהכל שלו, ועושה הכל לתועלתו. האדם מטבעו אינו חושב על טובת הזולת, ומוכן גם לפגוע בזולת עבור הנאת עצמו. בחברה הלא-דתית זה מאוד ניכר, מעשי גניבה ומרמה גם בעסקים ופרסומות, אף אחד לא רואה את השני כשמדובר בכסף, אחד דורך על השני כדי לעלות בסולם העושר והחברה. האדם מטבעו שונא את מי שפוגע בו או שונה ממנו, מקנא וחומד, מרכל, כועס כשרע לו, נוטר ונוקם במי שפגע בו, לוקח את מה שהוא חומד, וכדו'.
הדת כידוע דורשת בדיוק את ההיפך מטבעו הפסיכולוגי של האדם! הדת דורשת מהאדם להתגבר על תאוותיו החיצוניות, על חשיבות הכסף, וכמובן שלא להיות אנוכי, לאהוב כל אדם, לעזור לעניים ולנזקקים, לדאוג לזולת ולרצות תמיד בטובת הזולת, שלא לשנוא או לנטור או לנקום, שלא לגנוב או לרמות בשום אופן, שלא לכעוס גם כשרע, שלא לחמוד או לקנא, שלא לפגוע בזולת וכן הלאה. מסיבה זו הרבה יותר קל שלא להיות דתי, והאדם מטבעו הוא לא דתי בכלל. אנו רואים שהדת היא ההיפך הגמור מ"מניע פסיכולוגי", היא למעשה "מניע אנטי-פסיכולוגי" הדורש להתגבר ולרסן כל מניע פסיכולוגי אחר!
5) הפרכה חמישית: המניע הפסיכולוגי הגדול ביותר.
כל פסיכולוג מודה שאחת התאוות הגדולות ביותר של האדם, אם לא הגדולה ביותר, היא התאווה ליחסי אישות ויופי חיצוני. היא מושכות את האדם לתאווה כמו שאור מושך חרק למנורה. תאוות הבשרים מסנוורת את האדם, ולכן ברוב הפרסומות הלא-דתיות משתמשים המפרסמים בדמות אשה יפה למשוך את העין. כל המפרסמים מודעים למניע הפסיכולוגי האדיר הזה. הבחורים הצעירים מטבעם נמשכים לחיצוניות, ולכן קיימת פריצות רבה כל כך באזורים הלא-דתיים. גברים ונשים מחליפים עשרות פעמים בני-זוג בלי להתחתן, כמו חתולים ברחוב. גברים רבים מחליפים נשים מידי לילה כמו שהם מחליפים גרביים, והפריצות מוצעת גם בתשלום. אפילו הגמרא אומרת שישראל לא עבדו עבודה זרה, אלא כדי להתיר לעצמם איסורי עריות (כידוע הדתות האליליות הציעו תאוות בשרים להולכים אחריהם). היהדות כידוע דורשת מהאדם להתגבר על תאוותו החיצונית, שלא לפגוש אשה מחוץ לגדר הנישואין, ולהתחייב אך ורק לאשה איתה הוא בחר להתחתן, וכן להיפך - לאשה אסור למכור את גופה או לחיות בין גברים מזדמנים, והיא מתחייבת לבעלה בברית הנישואין. היהדות אוסרת נגיעה בין גברים ונשים לא נשואים, והיא אוסרת גם הסתכלות במקומות בלתי צנועים. היהדות מלמדת את האדם לרסן את יצריו. ומכאן אחת ההפרכות החזקות ביותר ל"מניע הפסיכולוגי": המניע הגדול ביותר הוא ככל הנראה תאוות בשרים, בעוד הדת דורשת להתגבר על "המניע" הזה ולרסן אותו. מכאן שהיהדות ודאי לא נובעת מ"מניע פסיכולוגי", והיא אף דורשת להתגבר על המניע הפסיכולוגי הגדול ביותר של האדם.
ונקודה חשובה: מכיוון שהמניע הפסיכולוגי החזק ביותר הוא תאוות הבשרים החיצונית, אז רוב האנשים שיוצאים בשאלה עושים זאת בגיל צעיר, בגיל בו היצר לפריצות הוא חזק מאוד. נדיר מאוד להתקל ביוצאים בשאלה מבוגרים, ורוב האנשים הנלחמים בדת ומזלזלים בה, הם בחורים צעירים הנמשכים מאוד לחיצוניות ותאוות בשרים. אין זה צירוף מקרים כאשר בחור צעיר מחליט למרוד בדת, לעזוב את הסביבה הדתית השמרנית וללכת לגור בסביבה לא-דתית (ואז הוא נמצא בחוף הים, בפאבים, מסיבות ודיסקוטקים, ומסתובב עם בחורות צעירות בלא שום קשר מחייב). המניע לתאוות הבשרים היא החזקה ביותר אצל האדם, עד כדי כך שאמרו חז"ל ש"אין אפטרופוס לעריות" (כלומר ששום אדם לא יכול לסמוך על עצמו שהוא יתגבר על תאווה זו. אפילו צדיק יכול להכשל בעבירה זו, מרוב כמה שהיא גדולה ומעוורת את עיני האדם). תאווה זו היא כה גדולה, עד שגם בחור דתי מסוגל למרוד באלוקיו ובמשפחתו במטרה לזכות בחופש החיצוני הזה. מסיבה זו נוהגים לומר בציבור הדתי על "חוזר בשאלה" שהוא בעצם "חוזר בתשוקה". היהדות כידוע דורשת בדיוק את ההיפך הגמור מתשוקה חיצונית, היא דורשת מחוייבות ואחריות, בקשר נישואין אמיתי לאורך זמן, ולכן הדבר האחרון שאפשר לומר עליה הוא, שהיא נובעת מ"מניע פסיכולוגי"...
6) הפרכה שישית: היצר לחופש.
זו עובדה ידועה שאדם שונא שאחרים מכתיבים לו מה לעשות. האדם תמיד מעדיף להיות אדון לעצמו, לגופו וליצריו, ולעשות מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, ואיך שהוא רוצה. הדת לעומת זאת דורשת מהאדם את ההיפך הגמור מרצונו האנוכי. הדת דורשת מהאדם לנהוג כפי שהוא צווה על ידי בוראו, על פי ספר חוקים אשר ידריך את פעולותיו, גם בבית וגם בחברה. מסיבה זו הדת היא ודאי אינה "מניע פסיכולוגי" אלא דווקא דורשת מהאדם להתגבר על הפסיכולוגיה הטבעית שלו, ולהתעלות מעל טבעו החומרי וה"פסיכולוגי". הדת דורשת מהאדם התגברות על הגוף והרצון, וזוהי רוחניות אמיתית.
7) הפרכה שביעית: היצר למרידה בסמכות.
טבעו של האדם למרוד בסמכות, במיוחד בגיל הנעורים. אם אומרים לילד לעשות דבר מה, הוא יעדיף לעשות דבר אחר, ואם אומרים לילד שלא לעשות דבר מה, הוא ירצה דווקא לעשות אותו. זה טבע פסיכולוגי מובהק באדם לעשות את ההיפך ממה שהוא נדרש, ולעשות את האסור. על כן אמר שלמה המלך (משלי, פרק ט, יז): "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" - כלומר יש מניע פסיכולוגי לאדם לעשות את הדבר האסור.
מסיבה זו רוב בני הנוער מורדים בהוריהם בשלב זה או אחר בחיים, ומנסים תמיד לעקוף את האיסורים והמחוייבויות של החברה. האדם הוא אנוכי מטבעו, אך הוא גם נמשך לעשיית הדבר האסור, ולאי-עשיית החובה. ואכן מניע פסיכולוגי זה נראה לעין לא רק בילדים - רוב היוצאים בשאלה מורדים בדת דווקא בצעירותם, ונמצאים לאחר מכן מזלזלים בה בגסות, בשנאה ובחוצפה, ויורקים לבאר ממנה הם שתו מים במשך כל ילדותם. היהדות כמובן מציעה מסגרת, היא דורשת חוקים, חובות ואיסורים. לכן האדם מטבעו דווקא יבקש למרוד בדת ולעשות מה שלבו חפץ. היהדות מציעה מערכת של ערכים ושל מוסר, אך היא לא מציעה "מניע פסיכולוגי". בדיוק להיפך, ישנם מניעים פסיכולוגיים ידועים למרוד בדת ולזלזל בה.
8) הפרכה שמינית: דת של שקר לעומת דת של אמת.
עובדה היא שהאדם נמשך לחיצוניות, לתאווה, ורוצה לעשות מה שליבו חפץ. לכן רוב הדתות בעולם הציעו תמיד תאוות בשרים. ההיסטוריה מלמדת שהדתות האליליות תמיד הציעו פולחני מין, חשפנות ופריצות מכל סוג. גם כיום כתות רבות בעולם מציעות חופש מיני במטרה למשוך אנשים. לכן אפשר לומר שרוב הכתות והדתות בעולם באמת נוצרו מתוך "מניע פסיכולוגי" לתאוות חיצוניות, כסף ושליטה. לעומת זאת היהדות היתה תמיד שונה מכל דת ממוסדת אחרת, רק היא דרשה את לבו הפנימי של האדם, ואת ההתגברות על התאווה החיצונית. היהדות דרשה את מוסד הנישואין השמור בין גבר לאשתו, היא אסרה פריצות והליכה אחרי מראה העיניים. מכאן שהיהדות בשונה מכל דת אחרת לא נובעת ממניע פסיכולוגי, אלא בדיוק להיפך, היא דורשת מהאדם להתגבר על טבעו הפסיכולוגי ולהעלות מעל דרגתו הבהמית לדרגת האדם הרוחני. הנצרות והאיסלאם חיקו את היהדות המקורית, הן סילפו אותה, אך גם הן המשיכו במידת מה את המסורת של התגברות על היצר והתאווה החיצונית. לפני היהדות מושגים של התגברות על היצר לא היו קיימים בעולם, והדתות הציעו להמונים בדיוק את מה שהם חיפשו: תאווה וחיצוניות. מכאן אנו למדים את ההבדל בין דת של שקר (המציעה מניעים פסיכולוגיים ברורים) לבין דת האמת (הדורשת התגברות וריסון של מניעים פסיכולוגיים בהמיים בנפש האדם).
9) הפרכה תשיעית: בורא אוהב, אך גם מעניש.
היהדות מלמדת את האדם על קיום בוראו שאוהב אותו ודואג לו, אך היא גם מלמדת אותו שהמציאות אינה הפקר, ויש שכר ועונש על כל מעשה שהוא עושה, בסתר ובגלוי. אדם לא יכול לגנוב או לעבור עבירה מבלי לשלם חטאיו. ועוד היהדות מלמדת שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כך שהיסורים בעולם הזה ובעולם הבא מכפרים על החטא, במטרה להגיע לחיי הנצח נקי ומטוהר. הבורא אוהב את האדם, אך הוא גם מעניש את האדם כדי לזכך אותו ולקרב אותו. ואת העונש, כידוע, האדם מטבעו לא רוצה לקבל. האדם אוהב את א-לוהים, אך הוא גם פוחד מא-לוהים. ביהדות מושגים אלו נקראים בשם "אהבה" ו"יראה" (-פחד). ושניהם עומדים אחד ביחס לשני. מצד אחד האדם אוהב את אלוקיו ורוצה את קרבתו, ומצד שני האדם פוחד מאלוקיו ולא רוצה להתחייב. האדם מטבעו לא רוצה בעונש, ולכן אנשים רבים יעדיפו שלא להאמין ביהדות כדי לא להתחייב לא-לוהים ולא לחשוש לעתיד נשמתם וגורלם בעולם הבא. מכאן אנו רואים שגם אם יש "מניע פסיכולוגי" להאמין בדת (אהבה), הרי באותה מידה יש גם "מניע פסיכולוגי" שלא להאמין בדת (יראה).
10) הפרכה עשירית: בורא אוהב, אך גם מחייב.
היהדות מלמדת שהבורא אוהב ודואג לכל אדם, אך היא גם מחייבת את האדם במצוות רבות. לעומת היהדות, כל הדתות האחרות מציעות אמונה עיוורת ללא שום דרישות רציניות. המוסלמי או הנוצרי (וכל עובדי האלילים) חיים למעשה כחילונים לכל דבר, והדת לא ניכרת בחייהם הפרטיים. הדתות לא דורשות מהאדם כמעט דבר, מלבד אמונה עיוורת בהן. לכן הן יכולות למשוך את ההמונים. היהדות לעומת זאת ניכרת בחייו של היהודי. ביהדות לא קיים "מניע פסיכולוגי", כי היהדות היא רציונאלית ודורשת מהאדם לקיים מצוות רבות: ללמוד את התורה ולעסוק בה מידי יום, לא לעשות כל מלאכה ביום השבת, לערוך ברית מילה לכל תינוק, ללכת בכיסוי ראש, לא לקיים יחסים עם האשה כשהיא נדה, ללבוש ציצית, להניח תפילין מידי יום, להתפלל שלוש תפילות ביום, לא לאכול חמץ במשך שבוע בחג הפסח, לא ללבוש שעטנז, לאכול רק כשר, וכן הלאה. רק מכיוון שהיהדות היא דת האמת, אז היהודי מרגיש אושר וסיפוק אמיתי בחיים הדתיים, אך באופן טבעי שום אדם אינו רוצה בקיום חוקים ואחריות דתית באורח חייו. לכן היהדות היא למעשה "אנטי-פסיכולוגית", כאשר היא לא דורשת מהאדם רק אמונה, אלא קיום חוקים מעשיים בכל הלכות חייו.
כך שגם אם קיים "מניע פסיכולוגי" לדת, הרי הוא קיים רק בדת המבקשת אמונה ללא שום דרישות ומאמץ. היהדות עושה בדיוק את ההיפך מכל "מניע פסיכולוגי דתי", ודורשת מהאדם הדתי לשנות את כל אורח חייו עבור הדת. זאת יעשה רק אדם שהוא באמת רוצה בא-לוהים, ובוחר בדת מכח בחירתו ברוח על פני החומר.
11) הפרכה מס' אחת עשרה: למי יש "מניע פסיכולוגי" גדול יותר?
אם אנו משווים את החוזר בתשובה לעומת החוזר בשאלה, אנו רואים מיד אצל מי נמצא מניע פסיכולוגי גדול יותר. כי בעוד החוזר בתשובה לומד להתגבר על יצריו ולהיכנס למסגרת מחייבת ואחראית עבור מטרה גבוהה ממנו, היוצא בשאלה נוטש את המסגרת השמרנית ובוחר לחיות רק עבור עצמו בחברה חופשית מחוקי מוסר מוחלטים.
(א) החוזר בתשובה מתחתן עם אשה אחת בלבד, ונאמן רק לה. הוא עובר לחברה המקדשת את מוסד הנישואין וטהרת האשה, ומלמדת להתגבר על היצרים והתאווה החיצונית. לעומתו - היוצא בשאלה עובר לחברה המציעה פריצות מכל סוג, תאוות בשרים חיצונית בין אנשים לא נשואים, זוגיות מקרית ללא נישואין, לבוש חושפני ויופי חיצוני ללא פנימיות, בחברה המציגה את האשה כמוצג פרסום גם עבור תשלום, בשיעור גירושין גבוה.
(ב) החוזר בתשובה עובר לחברה המקדשת את החסד והעזרה לנזקקים, את האיסור לגנוב ולרמות בשום דרך, ואינה מציבה בכסף מטרה. לעומתו היוצא בשאלה עובר לחברה המתעלמת מהנזקקים, מקדשת את הכסף והעושר כתכלית בחיים, משדרת חומריות חיצונית ועושר אישי, בחברה שבה מי שאינו מרמה או גונב שום דבר נקרא בשם "צדיק" או "פראייר".
(ג) החוזר בתשובה בוחר לחיות עבור מטרה נעלה יותר מאשר עצמו, עבור הא-לוהים שברא אותו, וחיים רוחניים, בחברה המקדשת תורה לשמה ואהבה שאינה תלויה בדבר. לעומתו היוצא בשאלה עובר לחיות עבור עצמו בלבד, ועבור העולם הזה בלבד, בחברה המקדשת את החומר והרצונות האישיים על פני מטרות אידיאולוגיות נעלות.
(ד) החוזר בתשובה עובר למסגרת דתית המקדשת את הלימוד והחוכמה האלוקית כדבר החשוב ביותר בחיים, כאשר פוסקי ההלכה ומנהיגי הדת הם תמיד האנשים הלמדנים והצדיקים ביותר בחברה. לעומתו היוצא בשאלה עובר לחברה שלא מקדשת את הלימוד והחינוך כערך עליון, בחברה בה רוב האנשים אינם נוהגים בכלל לקרוא, והבידור ממלא את רוב עולמם באמצעות טלויזיה, סרטים, מסיבות, משחקים ופריצות מכל סוג. חברה שבה גם הזקנים אינם חכמים ולא זוכים לכבוד, חברה שבה המנהיגים אינם האנשים החכמים והצדיקים ביותר של החברה, אלא פוליטיקאים רודפי כסף וכבוד.
(ה) החוזר בתשובה עובר למסגרת דתית המחייבת קיום מצוות, שבתות, תפילות וחגים, באמצעות מאות מצוות מעשיות הדורשות לימוד והתעמקות. לעומתו היוצא בשאלה עובר לחברה שאינה דורשת ממנו דבר, לא החובה ללמוד ולא החובה לעשות, לא מצוות, לא שבתות, לא מוסד נישואין, לא כיבוד הורים, לא האיסור לקנא או לרכל, לא איסורי פריצות ולא החובה לעבוד (וגם כאשר הוא עובד, הוא עובד עבור עצמו ופרנסתו, ולא עבור שום מטרה אחרת מלבדו).
וכמובן שאפשר להמשיך ולהאריך. מנתונים אלו קל להבין מהם המניעים הפסיכולוגיים של היוצא בשאלה, שהם גדולים וחזקים הרבה יותר מהמניעים הפסיכולוגיים (אם יש כאלו בכלל) של החוזר בתשובה.
12) הפרכה מס' שתיים עשרה: היחס האמיתי לאבא.
הטיעון ה"פסיכולוגי" טוען שהאדם הבוגר רוצה בא-לוהים כמו שהוא רוצה אבא, אך למעשה האדם מטבעו מורד באביו, ומבקש להיות בכוחות עצמו. בחורים צעירים מטבעם מורדים בחינוך של הוריהם, ובבגרותם הם נוטשים לגמרי את הוריהם, מקימים משפחה ורוצים להרגיש עצמאיים כמה שיותר. האדם נוטש את אביו ואת אמו, כפי שגם אומרת התורה בספר בראשית (פרק א, כד): "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". רק בתור ילד רוצה האדם באבא ובאמא, אך כשהוא גודל, הוא עצמו רוצה להיות אב, והוא רוצה להיות אדון לחייו ולרצונותיו. האדם מנסה לבחור את דרך חייו בעצמו, ועל פי רוב הוא אינו רוצה לחקות את הוריו, הוא לא רוצה שאחרים יכתיבו לו חוקים, הוא רוצה להיות "אינדבדואל".
אילו היה האדם באמת נמשך באופן טבעי לאבא, הוא היה ממשיך לכבד ולבקר את אביו הארצי... אך כידוע טבע האדם לנטוש את אביו ואת אמו, וידועה האימרה הידועה: "אבא אחד יכול לגדל עשר ילדים, אבל גם עשר ילדים לא יכולים לגדל אבא אחד זקן!". היהדות מלמדת אותנו כיבוד הורים - גם לעת זקנה, דווקא כי האדם מטבעו נוטש את הוריו ושוכח מהם. מכאן שהטענה ל"מניע פסיכולוגי דתי" בו האדם מחפש אבא, אינו נכון. האדם הבוחר בא-לוהים מחליט להקדיש את חייו עבור מטרה רוחנית נעלה יותר מעצמו, ולא בגלל שהוא רוצה לחזור לילדות.
13) הפרכה מספר שלוש עשרה: המניע הפסיכולוגי קיים רק באמונה הנוצרית.
סעיף זה הוא המשך לטיעון מספר 9: "בורא אוהב, אך גם מעניש", ולטיעון מספר 10: "בורא אוהב, אך גם מחייב".
זיגמונד פרויד (אשר המציא את ה"טיעון הפסיכולוגי") דיבר בפירוש על הדת הנוצרית המציעה כפרת עוונות על פי אמונה בישו בלבד, כמו גם אהבה אלוקית וגן-עדן נצחי עבור אמונה ילדותית בלבד. יהודים משיחיים (נוצרים) איתם שוחחתי, אמרו לי בפירוש שהא-לוהים ביהדות הוא "לא כל כך נחמד וחברותי" כפי שהם רוצים לדמיין אותו באמונתם הילדותית. פרויד התכוון למעשה רק לאמונה הנוצרית, ואולי צודק בקשר אליהם ואליהם בלבד. אצל הנוצרים יתכן באמת "מניע פסיכולוגי", כאשר הם מדמיינים א-לוהים שנותן להם הכל עבור אמונה ילדותית במשיח צלוב, וסולח להם גם על מעשי רצח פריצות ומרמה ללא שום עונש וכפרת עוונות... "אמונה פסיכולוגית" היא אך ורק אמונה שנותנת לאדם בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע. האמונה הנוצרית טוענת שאפילו אייכמן - לאחר שהוא הודה במשיח צלוב, מגיע לגן-עדן נצחי ללא שום יסורים או כפרת עוונות. לעומת זאת הנוצרים מאמינים שגם אדם ישר וטוב לב יגיע לגהנום נצחי אם הוא לא האמין בישו... אמונה ילדותית שכזו יכולה לענות רק על הצורך הפסיכולוגי של האדם להאמין בגן-עדן של סוכריות, ללא קושי וללא עונש.
האמונה היהודית לעומת זאת שונה שמים מארץ מאמונות מטופשות ואליליות שכאלו, ומלמדת שהא-לוהים נותן הכל, גם את הטוב וגם את הרע (לעומת הנוצרים המאמינים במאבק ילדותי בין הרע לטוב, ומדמיינים את א-לוהים נלחם בשטן). גם היסורים הקשים ביותר מגיעים מן הא-לוהים, והאדם צריך להתגבר על תסכולו וכעסו, ולהאמין בבורא שעושה הכל לטובתו. אמונה זו אינה פסיכולוגית בכלל, והיא נוגדת את הטבע הפסיכולוגי. לפי היהדות, א-לוהים הוא שמעניש והוא שנותן שכר ועונש והכל ממנו יתברך, א-לוהים שאין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ולכן ניתן לציירו כאיש זקן עם שיער לבן על איזה קיר בכנסייה קתולית, ולצפות ממנו לגן-עדן נצחי עבור אמונה במשיח צלוב. היהדות כידוע דורשת מצוות ומעשים, ולא רק אמונה. היהדות מלמדת שהאדם נענש על חטאיו, והיסורים נועדו לכפר על חטאיו של האדם. לכן מובן מדוע ה"טיעון הפסיכולוגי" נאמר רק על הנצרות, אותה הכיר פרויד טוב מאוד במסגרת בה פעל. היהדות היא ההיפך הגמור מ"אמונה פסיכולוגית", היא בוגרת, רציונאלית ולכן גם אמיתית.
* * *
ההפרכות הרציונאליות ל"טיעון הפסיכולוגי":
14) הפרכה מס' ארבע עשרה: מדענים מאמינים בא-לוהים.
זו עובדה ידועה שהוגי-הדעות הידועים בתור אנשים רציונאלים מאוד, וכל אבות המדע בעצם, האמינו בא-לוהים. מייסדי הפיזיקה, אייזיק ניוטון ופרופ' אלברט איינשטיין, האמינו בא-לוהים, וכך גם מייסדי הביולוגיה כמו לואי פאסטר, ומייסדי מדעי הקוסמולוגיה, כמו גליליאו גליליי, יוהאן קפלר, ועוד רבים. הנקודה החשובה לדיון היא, שהמדענים שהוזכרו לא טענו שהאמונתם בא-לוהים נובעת מרגש ואמונה עיוורת, אלא דווקא להיפך, מתוך החקירה המדעית שלהם בטבע העולם, וההכרה בכך שיש תכנון ביקום, ולכן יש לו יוצר אינטלגנט - בורא השולט ביקום, הנקרא בשם א-לוהים.
אייזיק ניוטון כתב (בתרגום מהיר): "כח הגרביטציה מסביר את תנועת הכוכבים, אבל הוא לא יכול להסביר מי הניח את הכוכבים בתנועה. א-לוהים שולט על כל הדברים, ויודע כל דבר שקיים ויכול להעשות". מקור: (John H. Tiner. Isaac Newton: Inventor, Scientist and Teacher, Mott Media, ISBN 0-91513406-3.).
גם איינשטיין לא היה אדם דתי, והוא לא האמין בהשגחה פרטית, אבל הוא כן הבין שיש א-לוהים שברא את היקום ושולט בו. הוא אמר: "אני לא איש משפחה, אני רק רוצה את השלום שלי, אני רוצה לדעת איך א-לוהים יצר את העולם, אני לא מעוניין בתופעה זו או אחרת בטווח של אלמנט זה או אחר, אני רוצה לדעת את מחשבותיו, השאר הם רק הפרטים". מתוך: (Clarck, Ronald, W. The life and Times of Einstein. New York: The World Publishing Company, 1971, p. 18-19).
על הטענה לאקראיות בתיאוריית הקוואנטים, כתב איינשטיין בשנת 1926 מכתב אל "Max Born", בו הוא כתב את משפטו המפורסם: "אני, בכל מקרה, משוכנע שהוא, א-לוהים, לא משחק בזריקת קוביות". עוד אמר איינשטיין בראיון עבור המגזין טיים (Time Magazine): "אני לא אתאיסט. אני לא חושב שאני יכול לקרוא לעצמי פנתאיסט... אנחנו כמו ילד קטן שנכנס לספרייה ענקים המלאה בספרים בכל מיני שפות, הילד יודע שמישהו היה צריך לכתוב את הספרים האלה, אבל הוא לא יודע איך. הילד לא מכיר את השפה שבה הספרים כתובים. הילד מבחין בסדר (תכנון) מסתורי של הספרים, אך עדיין לא מכיר אותו. זה לדעתי היחס בין האדם החכם ביותר לבין הא-לוהים! אנחנו רואים את היקום כל כך מסודר ופועל על פי חוקים, אבל רק מעט מאוד מבינים את החוקים הללו...". (מקור: The World AS I See IT by Albert Einstein).
אנו רואים שהמסקנה על קיום א-לוהים נובעת מהגיון, ולא מאמונה עיוורת. גם פרופ' סטיבן הוקינג דן רבות בספריו ברעיון של יוצר אינטלגנטי ליקום (הוא גם קורא לו בשם "א-לוהים"), ומובן שהוא אינו עושה זאת בשל רגש נסתר לחיפוש דמות אב. מדענים רבים, וגם כאלו שאינם דתיים, מדברים על א-לוהים כיוצר ודנים בשאלת קיומו מבחינה רציונאלית. למעשה כל הספרים האתאיסטיים העוסקים בהכחשת הדת מנסים לעשות זאת באמצעות הסברים "מדעיים" על טבע העולם, מה שמוכיח שההוכחות לקיום א-לוהים אינן באמת מציעות איזו "אמונה עיוורת בכח מיסטי", אלא עוסקות בטבע העולם והמסקנה האלוקית הנלמדת מהמדע. רק מסיבה זו הדיון על קיומו של א-לוהים עוסק במדע, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, תכנון, בריאת היקום וכיוצא באלו.
אנו רואים שמדענים רציונאליים מאוד הסיקו על קיום א-לוהים, וראו בקיומו עניין הגיוני ומדעי. ומכאן ההוכחה שקיום א-לוהים אינה איזו "אמונה עיוורת" או "מניע פסיכולוגי לחיפוש דמות אב", אלא מסקנה הגיונית בדבר היקום והחיים.
15) הפרכה מס' חמש עשרה: גם חילונים מאמינים בא-לוהים לא אבהי, לא דתי ולא מחייב.
עובדה היא שרוב האנשים בעולם מאמינים ב"כח עליון", הם מסיקים שיש א-לוהים מאחורי היקום, השולט ביקום, ואשר יצר את היקום בחוכמה. אבל בפועל, רק מעטים מהם מחפשים אחר רצונו של הא-לוהים. רובם מעדיפים להפשיט את הא-לוהים בצורה כזאת, שלא תחייב אותם בכלום. הם מבינים שיש א-לוהים, זה הגיוני עבורם, אבל הם לא דתיים בכלל, ולא חושבים שא-לוהים דורש מהם להיות דתיים, שופט אותם, או ברא אותם כדי לשמור תורה ומצוות. רוב האנשים מאמינים בא-לוהים, אך לא במשמעות דתית לחיים, והם גם לא חוקרים את הדת, ככל הנראה מכיוון שהדת נראית להם מחייבת, והם פוחדים להתחייב. מצד אחד הם מאמינים שיש א-לוהים שיצר את העולם ובני-האדם, אך מצד שני הם הופכים אותו למרוחק וחסר עניין במעשיהם. עובדה זו מוכיחה שהאמונה בא-לוהים היא בראש ובראשונה מסקנה הגיונית, ולא אמונה דתית. גם מדענים רבים האמינו ומאמינים בא-לוהים אשר יצר את היקום, בגלל הסדר והחוכמה הנגלים ביקום, אך הם אינם קושרים את הא-לוהים לשום אמונה דתית. ישנו מניע פסיכולוגי ברור שלא להאמין בא-לוהים הדורש את קיום הדת, אך אין שום מניע פסיכולוגי להאמין בא-לוהים עליון שלא מתעניין בבני-האדם או שופט אותם. מכאן אנו רואים שהאמונה בא-לוהים אינה קשורה ל"חיפוש של דמות אב", אלא היא מסקנה הגיונית בדבר העולם, והיוצר העומד מאחוריו.
16) הפרכה מס' שש עשרה: סדר מלמד על מסדר.
פסיכולוגיה או לא פסיכולוגיה, זה ממש לא משנה, כאשר מוצגות הוכחות מדעיות לקיומו של בורא ליקום.
ביקום קיים תכנון ללא ספק. האטום, הכימיה, אריג-הזמן-חלל, קיומם של מים, כח הגרביטציה, מערכת השמש, מחזור המים, הפרמטרים המדוייקים של חוקי הטבע. הטבע נלמד במשך מאות שנים על ידי טובי המדענים, והללו נזקקו למשוואות מתמטיות מורכבות כדי לתאר את דרך התנהגותו. בעבר חשבו שהחיים מורכבים מאבני-יסוד פשוטות מאוד. חשבו את התא החי לג'לי עלוב, והאמינו שחרקים נוצרים מעצמם מרקבון. כיום אנו יודעים שאפילו התא החי הפשוט ביותר הוא מורכב יותר ממפעל כימיקלים. החיים חובנים בתוכם די-אנ-אי, שהינו סליל מקודד של אותיות באורך בלתי-נתפס, בו נמצא כל המידע הקיים על מערכות הגוף ושיכפול התאים. חקר האנטומיה והתא החי לימדו אותנו שהחיים מורכבים למשעי, הרמוניים וסימטריים, הרבה יותר מהנראה לעין. גדולי המדענים משקיעים את כל מרצם וכוחם האינטלקטואלי בפיענוח המערכות האנטומית של גוף-האדם והמבנים החיים הזעירים ביותר. בעבר חשבו שהעולם הוא קדמון ומעולם לא היתה ליקום התחלה, כך שאין צורך להסביר את קיומו. כיום מחקרים מדעיים הוכיחו את ההיפך: התפשטות הגלקסיות והתפרקות חומרים רדיואקטיביים מוכיחה שהיתה ליקום התחלה, ממפץ גדול שלפניו לא היה קיים דבר (אפילו לא חלל), ומתוך התפרצות אדירה הופיעו לפתע מאין-מוחלט חומר-אנרגיה-מרחב-וזמן. לאור נתונים מדעיים אלו הרציונאל יסיק שבתכנון הקיים ביקום ובמבנים החיים, והאינטראקציה הקיימת ביניהם, הושקעה אינטלגנציה גבוהה - אותה ניתן לכנות בשם בורא או מתכנן.
ראו עוד: http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2501269&forum_id=4142
וגם פה: http://hydepark.co.il/topic.asp?cat_id=24&topic_id=2664451&forum_id=4142
17) הפרכה מס' שבע עשרה: היהדות היא הדת הרציונאלית היחידה, המחייבת לדעת ולא רק להאמין.
מניע פסיכולוגי אינו דורש מחשבה או התעמקות, אלא פשוט הליכה אחרי היצר והרצון האישי של האדם. כך שבעוד דתות העולם אולי מציעות "מניעים פסיכולוגיים", היהדות עושה בדיוק את ההיפך: היא דורשת אמונה שכלית והגיונית בבחינת "ידיעה". למעשה היהדות דורשת מהאדם שלא ללכת אחרי מראה עיניו ורצונו (במדבר, פרק טו, לט: "לא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם אשר אתם זונים אחריהם"), אלא לברר ולחקור את האמת כדי להשיג אותה. אמונה ביהדות אין פירושה אמונה עיוורת או פסיכולוגית, אלא אמונה מלשון "אמון" - כלומר ביטחון הנובע מידיעה, כפי שאומרת התורה במפורש (דברים, פרק ד, לט): "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-לוהים". על כן כותב הרמב"ם, שהיה גם הוגה רציונאלי ידוע, בהלכות יסודי התורה (פרק א, א): "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו... וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר (שמות, פרק כ, ב): "אנוכי ה' אלוהיך".
עוד כתב הרמב"ם (נוסח מחדש מתוך משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק ב, ב): "ומהי הדרך לאהוב את הבורא ולירא ממנו? כאשר יתבונן האדם במעשיו של הבורא, וביצירותיו הגדולות והנפלאות, אז הוא יראה בהם חוכמה שאין לה סוף, ומי הוא יאהב ויהלל וירצה מאוד להכיר את ה' הגדול. כמו שאמר דוד "צמאה נפשי לאלוקים לאל חי", וכשהאדם חושב על הדברים האלה, מיד הוא מוריד את ראשו, כשהוא מבין שהוא יצור קטן ומוגבל בדעתו העומד לפני מי שנתן את כל הדעות... ולפי הדברים האלה אני מסביר לכם כללים גדולים ממעשיו של יוצר העולם, כדי שיהיה פתח למבין לאהוב את הא-לוהים, כמו שאמרו חכמים בענין האהבה - שמתוך דברים אלה אתה מכיר את מי שברא את העולם".
מסיבה זו, גם כל מסכתות הגמרא וספרי חז"ל והרבנים אחריהם מראים רמה ביקורתית גבוהה, חקירה ודרישה בהיסטוריה ויסודות האמונה, והיהדות מציעה ספרי אמונה ומחשבה רבים, כמו ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, מורה נבוכים להרמב"ם, ספרי רבי סעדיה גאון, ספרי הפירושים של המלבי"ם, חובת הלבבות, ועוד. היהדות היא למעשה הדת הרציונאלית היחידה בעולם, הדורשת מהאדם שכל, הגיון, לימוד ומחשבה. כל הדתות האחרות בעולם אולי מציעות רגשות ומניעים פסיכולוגיים (ולכן גם אוסרים חקירה ודרישה ביסודות האמונה), אך היהדות דורשת אמונה שכלית, יהדות רציונאלית, הנובעת ממקור של אמת.
* * *
יש לאדם מניע רוחני למשמעות, והוא מוכיח את קיום הבורא:
כפי שראינו במאמר זה, האדם מטבעו איננו דתי, והוא דווקא נמשך לחיצוניות וחוסר מחוייבות. עם זאת, יש לבני-אדם מניע נפשי אחד, אשר ניתן להגדירו בשם "טבע דתי".
קיים באדם מניע נפשי חזק מאוד למשמעות וחיפוש האמת, והרגשה של ריקנות מהחומריות שמציע העולם (מצד אחד החומריות מושכת, ומצד שני אין בה סיפוק אמיתי). המניע למשמעות וחיפוש האמת גורם לאדם להתעורר ולחפש את משמעות חייו בעולם, את האמת על החיים. כך שלמעשה המניע למשמעות הוא לא רגשי אלא דווקא רציונאלי. האדם שואל את עצמו לשם מה הוא חי, מי יצר אותו ואת העולם, מה הבורא רוצה ממנו, ולאן הוא הולך אחרי המוות? האדם רוצה למצוא את האמת בכל מחיר, ומוכן להקריב את חייו עבור האמת. המניע למשמעות הוא חיובי לא פחות מסקרנות וחשיבה ביקורתית. למרבה הצער, רוב האנשים מנסים להתעלם מהמניע למשמעות, ודוחקים אותו באמצעות התעסקות בעניינים חיצוניים, בידור ותאווה.
השאלה שצריך לשאול היא, מי טבע באדם ה"חומרי" משיכה לרוחניות ומשמעות אלוקית? הטבע הוא הרי עיוור, הוא חומרי, ולכן אין ביכולתו למשוך את האדם לעניינים רוחניים ושאיפה להתגברות על החומריות החיצונית (בדיוק להיפך, החוק הטבעי מושך את האדם לחיי העולם הזה, לחומריות ובהמיות וחיי הרגע). המניע למשמעות בנפש האדם מושך אותו לחיפוש אמת נשגבת על החיים, ובכך למעשה מוכיחה שיש בורא אשר יצר את האדם עבור מטרה מיוחדת. הבורא הוא אשר טבע בנפש האדם את הרצון למשמעות וחיפוש האמת, וזאת כדי שהאדם ירצה לברר את האמת על החיים, וימצא את דת האמת בעולם. מסיבה זו האדם מרגיש ריקנות במציאות החומרית, כאשר כל בעל-חי אחר נהנה מעולם החומר ללא שאלות. האדם לבדו חושב על הנצח והעולם הבא, על התגברות היצרים הבהמיים והתאוות החיצוניות, וחיפוש פנימיות ורוחניות אמיתית.
חז"ל המשילו זאת לבת של מלך המתחתנת עם איכר פשוט. לא משנה מה האיכר יתן לה, תרנגולות, עופות או פרות, ובת-המלך תמיד בוכה. היא הרי מתגעגעת למלכות, לנימוסין, ליופי, לחוכמה ולשירה. כך נמצאת באדם נשמה הזועקת לרוחניות, היא מבקשת את המקור האלוקי, את קירבת הא-לוהים, אך האדם הפשוט מנסה להאכיל אותה בתאוות חומריות וחיצוניות, והיא ממשיכה ובוכה בהרגשת הריקנות.
הדבר האחרון שאפשר לומר על המניע הזה, זה שהוא פסיכולוגי. מניע זה אינו טבעי בכלל, ולא ניתן לקשור אותו למציאות החומרית.
ראו בהרחבה: http://www.haemet.net/articles/meaning/true_tora/meaning_tora.htm
והמשך: http://www.haemet.net/articles/meaning/true_tora/torat_emet.htm
* * *
לסיכום:
כדי להרגיש נאהב צריך האדם אשה טובה ומשפחה טובה. למעשה קשה מאוד לאדם הפשוט להרגיש כיצד א-לוהים אוהב אותו (ועצם המחשבה ש"הכל לטובה" היא בעצמה נסיון קשה עבור האדם, ולא מגיעה בקלות "פסיכולוגית").
הצורך הדתי של האדם הוא אך ורק הצורך לקיום יעוד ומטרה רוחנית נעלה, עבורה הוא נברא. הלוגיקה מלמדת אותנו שהא-לוהים טבע באדם את הרגש העז למשמעות כדי שירצה האדם לחפש אחריו ואחרי חוקיו בעולם. השאיפה למשמעות רוחנית היא ודאי איננה טבעית.
וכפי שראינו, היהדות היא ההיפך הגמור מ"מניע פסיכולוגי", והיא דורשת להתגבר ולרסן כל טבע בהמי באדם. כך שגם אם קיים איזשהו "מניע פסיכולוגי דתי" נסתר, הרי שקיימים אלף מניעים פסיכולוגיים גלויים וחזקים שלא להיות דתי, ומכאן ההוכחה שהאמונה נתונה לבחירתו של כל אדם - הרוח לעומת החומר.
נ.ב.
במאמר שנקרא "הבן חזר בתשובה? לא להבהל" נמצא מכתב להדפסה, ובו מנויות כל הסיבות הרציונאליות והרגשיות בזכותם חוזרים אנשים בתשובה גם בימינו:
http://hydepark.co.il/topic.asp?topic_id=2527364&forum_id=4142
לסיכום, אין לאדם מניע פסיכולוגי להאמין בא-לוהים, אך בהחלט יש לו מניע בלתי-טבעי לחפש אחר משמעות החיים בעולם ולמצוא את האמת על החיים. המסקנה על קיום א-לוהים בכל אופן, היא לא רגשית אלא שכלית, והיהדות מעודדת אמונה שכלית מתוך ידיעה.
בברכה,
דניאל בלס.