אתאיסטית המזלזלת ביהדות, כתבה בין השאר את המשפט הבא: "אותה תרבות של אונס, פדופיליה ורצח - היא התרבות שממנה כולנו הגענו - כל המין האנושי,
והביא לא פסחה על אף גבר אלים בזמנו".
הבה נבדוק כיצד התייחסה התורה לבני-העם, כמו גם לנשים, עניים, יתומים, אלמנות, עיוורים, עבדים, זרים, ואפילו לבעלי חיים. יש לזכור שהציטוטים הבאים נאמרו לפני יותר משלושת אלפים שנה, והם היוו יסוד ובסיס לכל חוקי המוסר המוכרים לנו בהווה.
ואהבת לרעך כמוך:
1) שמות (פרק כ, ב): "כבד את אביך ואת אמך... לא תרצח... לא תנאף... לא תגנוב... לא תענה ברעך עד שקר... לא תחמוד..."
2) בראשית (פרק ט): "שופך דם האדם - באדם דמו ישפך, כי בצלם א-לוהים עשה את האדם" (-איסור רצח).
3) שמות (פרק כא, טז): "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו, מות יומת" (-איסור חטיפת אדם).
4) ויקרא (פרק יט): "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, אני ה'"
5) ויקרא (פרק כ): "לא תעמוד על דם רעך, אני ה'".
6) דברים (פרק כב, א): "לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והעלמת מהם. השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך, ולא ידעתו - ואספתו אל תוך ביתך, והיה עימך עד דרוש אחיך אותו, והשבותו לו. וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשימלתו, וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה. לא תוכל להתעלם"
שמות (פרק כג, ה): כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו - עזוב תעזוב עמו" (-חובה לעזור לו).
7) שמות (פרק כ): "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך, ועבדו, ואמתו, ושורו, וחמורו וכל אשר לרעך".
8) ויקרא (פרק כ): "לא תלך רכיל בעמך" (-איסור רכילות ולשון הרע). ועוד נאמר במשלי (פרק טז, ה): "תועבת ה' כל גבה לב".
היחס לגויים ולזרים בארץ:
1) ויקרא (פרק יט): "כי יגור איתך גר בארצכם - לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים".
2) שמות (פרק כב): "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים".
3) שמות (פרק כג): "וגר לא תילחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר - כי גרים הייתם בארץ מצרים".
4) דברים (פרק כג): לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו".
והפסוקים על כך חוזרים שוב ושוב.
איסור שקר ומרמה:
1) שמות (פרק כ): "לא תענה ברעך עד שקר".
2) ויקרא (פרק יט, יא): "לא תגנבו, ולא תכחשו, ולא תשקרו איש בעמיתו".
3) ויקרא (פרק כ): "לא תעשו עול במשפט, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך"
4) ויקרא (שם): "לא תעשו עול, במשפט במדה במשקל ובמשורה. מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם".
5) ויקרא (פרק כה): "ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלוהיך" ("תונו" פירושו מרמה).
6) שמות (פרק כג): "מִדבר שקר תירחק... ושוחד לא תיקח".
7) ויקרא (פרק יט, יד): "לא תקלל חרש, ולפני עיוור לא תיתן מכשול, ויראת מאלוהיך - אני ה'". כתב על כך הרמח"ל (מסילת ישרים, פרק יא, בפרטי מידת הנקיות): "אך זאת היא חובת האדם הישר, כאשר יבוא איש להתיעץ בו, ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל לעצמו ממש, מבלי שישקיף בה אלא לטובתו של המתיעץ, לא לשום תכלית אחר, קרוב או רחוק שיהיה". וכך לימדו אותנו חז"ל.
עזרה לעניים, יתומים ואלמנות:
1) שמות (פרק כב): "כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו..."
2) דברים (פרק טו, ז): "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך, בליעיל לאמור, קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתיתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנוכי מצוך לאמור, פתוח תפתח את ידך לאחיך, לענייך ולאביונך בארצך"
3) ויקרא (פרק יט, ט): "ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך לקצר. ולקט קצירך, לא תלקט. וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט: לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוהיכם" (כל בעל שדה וכרם חייב לתרום נתח ממנה לעניים והגרים בארץ).
4) שמות (פרק כב): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, לא תהיה לו כנושה. לא תשימון עליו נשך. אם חבול תחבול שלמת (שמלת) רעך - עד בא השמש תשיבנו לו. כי הוא כסותה לבדה, הוא שמלתו לעורו, במה ישכב - והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני" (אין לתבוע חוב מעניים שלא יכולים לפרוע, ויש להשיב משכון לעני הזקוק לו).
5) דברים (פרק כד, יט): "כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו - לגר ליתום ולאלמנה, יהיה: למען יברכך ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך. כי תחבט זיתך, לא תפאר אחריך: לגר ליתום ולאלמנה יהיה. כי תבצר כרמך, לא תעולל אחריך: לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים; על-כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה" (חובה להשאיר תבואה לעניים בכל הזדמנות).
6) שמות (פרק כג): "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת תבואתה, והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך ויתרם, תאכל חית השדה. כן תעשה לכרמך, לזיתך..." (כל שבע שנים, יהיו כל השדות והכרמים לעניים).
צער בעלי חיים:
1) דברים (פרק כב): "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (-כי הם לא שווים בכוחם, ולכן אחד יתאמץ יותר מן האחר).
2) שמות (פרק כ): "ויום השביעי שבת לה' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך" (-גם הבהמות זוכות למנוחה ביום השבת, ואסור להעביד אותן).
3) ויקרא (פרק כה): "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם - ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ - שבת לה': שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור, ואת עינבי נזיריך לא תבצור: שנת שבתון יהיה לארץ. והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה - לך, ולעבדך ולאמתך, ולשכירך, ולתושבך, הגרים עימך. לבהמתך - ולחיה אשר בארצך - תהיה כל תבואתה לאכול" (מידי שנה שביעית, במשך שנה שלימה ינתנו כל השדות והכרמים לעניים, וגם לכל החיות, הבהמות ובעלי החיים).
איסור זנות ופריצות:
1) ויקרא (פרק יט): "אל תחלל את בתך להזנותה, ולא תזנה הארץ..." (-איסור סחר וזנות בילדות ונשים).
2) דברים (פרק כג): "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר..." (-שמירת הצניעות בצבא).
3) במדבר (פרק טו): ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם'' (-איסור תאוות העיניים והמחשבה).
4) דברים (פרק כג, יח): "לא תהיה קדשה מבנות ישראל, ולא יהיה קדש מבני ישראל. לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר, כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם" (-איסור כל סוג של זנות וסחר בנשים).
5) ויקרא (פרק יח): "דבר אל בני ישראל, ואמרת אליהם, אני ה אלוהיכם. כמעשה ארץ מצריים אשר ישבתם בה, לא תעשו. וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה, לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו. את משפטיי תעשו ואת חוקותיי תשמרו ללכת בהם: אני ה' אלוהיכם... איש איש אל-כל-שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערווה, אני ה', ערוות אביך וערוות אימך, לא תגלה" (-נאסר כל סוג של גילוי עריות בבני משפחה).
6) ויקרא (שם): "ואל אשת עמיתך - לא תיתן שכבתך לזרע לטומאה בה. ומזרעך לאתיתן להעביר למולך; ולא תחלל את-שם אלוהיך, אני ה'. ואת זכר לא תשכב משכבי אישה: תועבה היא. ובכל בהמה לא תיתן שכבתך לטומאה בה; ואישה לאתעמוד לפני בהמה לרבעה - תבל הוא" (-איסור כל סוג של זנות, מלבד גבר ואשתו).
7) ויקרא (שם): "אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה. ושמרתם אתם את חוקתי ואת משפטי, ולא תעשו מכל התועבת האלה, האזרח והגר הגר בתוככם. כי את כל התועבת האלה עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ... ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלוהיכם".
היחס לנשים ביהדות:
1) בראשית (פרק ב): "לא טוב היות האדם לבדו" (-לפי התורה הגבר זקוק לאשתו, הוא בלתי שלם ובודד בלעדיה).
2) בראשית (שם): "ויאמר האדם: זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת. על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (-לפי התורה הגבר והאשה נחשבים ביחד לבשר אחד, ועל כן עוזב הגבר את ביתו עבורה).
3) בראשית (פרק ה): "ביום ברוא א-להים אדם, בדמות א-להים עשה אותו, זכר ונקבה בראם. ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום היבראם" (-הגבר והאשה נקראים ביחד אדם). על כך אמרו חז"ל (יבמות סב-סג): "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה... בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום..." ועוד כתבו "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר "זכר ונקבה בראם, ויברך אותם ויקרא את שמם אדם". לפי היהדות הגבר אינו נחשב בכלל אדם, כי הגבר והאשה הם שני חלקי נשמה הנצרכים זה לזה, "בשר אחד" כלשון התורה. לפיכך האשה משלימה את הגבר, ועל כן נקראת "עזר כנגדו" (נגדו - הכוונה מנגד לו).
4) אברהם אבינו לאשתו שרה אשתו: "וחייתה נפשי בגללך". בתורה אומר ה' לאברהם אבי האומה היהודית (בראשית כא, יב): "כל אשר תאמר אליך שרה - שמע בקולה", ומכאן למדו חז"ל שהיתה לשרה מדרגת נבואה גבוהה משל אברהם אבינו! גם אמרו חז"ל (שיר השירים רבה ד, כב): "כשם שעמדו לישראל שישים ריבוא נביאים, כך עמדו להם שישים ריבוא נביאות". ובכלל על נבואה נאמר בתנא דבי אליהו (פרק ט): "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין ישראל בין גוי, בין איש בין אשה, בין עבד ובין שפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו". עוד אמרו חז"ל (סוטה, דף יא): "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור - נגאלו ישראל ממצרים". וגם אמרו כי (במדבר רבה כא, י) "הנשים לא השתתפו במעשה העגל".
5) אמרו חז"ל (יבמות סב): "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו", והלכה זו נקבעה גם בשולחן ערוך. עוד לימדו חז"ל (ברכות, סג): "אמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר "ולאברם היטיב בעבורה" (כלומר, הקב"ה הטיב לאברהם בזכות שרה אשתו)".
6) על גירושין כבר הרמב"ם לפני 800 שנה (הלכות אישות, פרק יד, י): "אם אמרה, מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי - כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה בשביה שתיבעל לשנוי לה (כלומר, לפי שאינה שבוייה להבעל למי ששנוא עליה)". לפי ההלכה היהודית האשה אינה שבויה לבעלה, ולא חייבת להשאר עם גבר שאינה אוהבת.
7) על נישואין אמרו חז"ל לפני אלפיים שנה: (קידושין דף מא, א): "כדאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה". האשה בוחרת בעצמה את בעלה.
8) על אונס נאמר בספר דברים (פרק כב, כה): "ואם בשדה ימצא האיש, את הנערה המאורשה, והחזיק בה האיש ושכב עימה, ומת האיש אשר שכב עימה לבדו, ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מוות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש - כן הדבר הזה (!), כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה" (לפי התורה אונס חמור כמו רצח. יש לציין שבתקופת המקרא לא היו מתחשבים כלל ברצון האשה, ועד היום הורגים נשים שנאנסו במדינות האיסלאם, כאילו הנאנסת אשמה במה שקרה לה). בהלכה היהודית נאסר אונס אפילו בין בעל ואשתו. כך פסק הרמב"ם לפני 800 שנה (הלכות אישות פרק טו, הלכה יז-כ): "ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה. וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז".
9) על הכאת נשים, כתב המהר"ם מרוטנבורג (תשובות מהר"ם, סימן פ"א): "כי כן נראה לי כל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו... מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חברו, דבחברו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה, ודרך הגויים בכך, אבל חלילה וחלילה לשים בן ברית מעשית כזאת. והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ ידו (לכרות את ידו), אם רגילה בכך". ובסימן רמ"א הסביר המרה"ם שישראל שונים בכך מאומות העולם: "ואין זה דרך בני עמנו להכות נשותיהן כמנהג אומות העולם. חלילה לכל בני ברית מעשות כדבר הזה". וזו כמובן גם עילה לגירושין. בתשובות הגאונים (שערי צדק, חלק ד, שער ד', סימן מ"ב) נאמר: "הוו יודעין, שאם נתקיים הדבר בעדים שהכה אותה פעם ופעמיים, חייבין ב"ד להוכיחו על כך ולומר לו: הווי יודע, שאי אתה רשאי להכותה, ואם שנית באיוולתך, תצא בכתובתה...".
ומה שכתב הרמב"ם שכופין אשה (הלכות אישות, פרק כא, י) לא נאמר חלילה על גבר המכה את אשתו, כי אין שום היתר ביהדות לגבר להכות את אשתו. אלא הכוונה שהאשה היתה מועמדת לדין-תורה ונענשת על פי בית-דין (לכן כתב הרמב"ם "כופין אותה ועושה" ולא חלילה "כופה עליה ועושה"). באותה מידה בדיוק גם הגבר נענש בבית-דין אם הוא לא מקיים את חובותיו, ונענש בדיוק כמו אשתו. יש לזכור שהרמב"ם כתב שכל אשה יכולה להתגרש אם היא שונאת את בעלה, אז מובן שמסגרת משפחתית לא היתה בכפייה. אף על פי כן חכמי ישראל תמהו על דברי הרמב"ם, ואפילו הראב"ד כתב באותו מקום על דברי הרמב"ם: "מעולם לא שמעתי ייסור שוטים לנשים, אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה" (כלומר הבעל מתנהג עם אשתו מידה כנגד מידה. כפי שהיא לא ממלאת את מטלותיה בבית, כך הוא לא ידאג לפרנסתה). אנו רואים שאין שום היתר ביהדות לבעל להכות את אשתו, ובכל התורה לא מצאנו כדבר הזה. על המכה את אשתו אמרו גדולי תורה שיש לכרות את ידו (!).
דיני עבדים בעבר הקדום:
כשחושבים על עבדים, מיד עולה הציור של המצרים הרשעים הכולאים בכח את בני העם היהודי בארצם ומעבידים אותם בפרך, אחרים חושבים על אמריקאים החוטפים אפריקאים מסכנים מן המשפחות שלהם, מוכרים אותם בשוק בזלזול, מעבידים אותם בפרך ומתעללים בהם. ביהדות לעומת זאת עבדות נראית שונה לחלוטין.
1) שמות (פרק כא): "וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה - לחפשי ישלחנו תחת עינו, ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל - לחפשי ישלחנו תחת שנו" (אם יפגע האדון בעבדו, יצא העבד לחופשי).
2) שמות (שם): "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם" (-ההורג את עבדו חייב מוות. ראו סנהדרין עא).
3) דברים (פרק כג, טז): "לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו, עמך ישב בקרבך, במקום אשר יבחר, באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו" (-אם ברח עבד מאדונו, אסור להחזירו או להשלין עליו, כי כנראה אדונו רדה בו). גם בספר משלי נאמר (פרק ל): "אל תלשן עבד אל אדונו, פן יקללך ואשמת".
4) דברים (פרק ה): "לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (-כל העבדים זוכים לחופש ומנוחה ביום השבת).
אמרו חז"ל (קידושין כב): "כי טוב לו עימך - עימך במאכל, אימך במשתה. שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר. אתה שותה יין ישן, והוא שותה יין חדש. אתה ישן על גבי מוכין, והוא ישן על גבי התבן. מכאן אמרו חכמים, הקונה עבד עברי - כקונה אדון לעצמו". והוסיפו התוספות מן הירושלמי: "דפעמים אין לו אלא כר אחת... שעל כן צריך למסור לעבדו".
5) עוד יש לדעת כיצד הופך אדם לעבד. בספר שמות (פרק כא, טז) נאמר: "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו, מות יומת". אסור לחטוף אדם, ולא כך הופך אדם לעבד. עבד גוי הוא אדם שמכר את עצמו לעבד (בחר מרצונו להיות עבד), או נתפס במהלך מלחמה (כלומר היה מאוייבי ישראל, והפכו אותו לעבד במקום להרוג אותו). עבד יהודי הוא אדם אשר נתפס בגניבה, ולא יכל לשלם את גניבתו (או הגזילה אשר גזל). כדי להחזיר את חובו - הוא הופך לעבד בידי בית-דין, והתשלום הולך לנגנב. כך כתב גם הרמב"ם (הלכות עבדים, פרק א): "ואין לך איש מישראל שמוכרין אותו בית דין אלא הגנב בלבד, ועל זה שמכרוהו בית דין הוא אומר "כי תקנה עבד עברי" (שמות כא); ועליו הוא אומר במשנה תורה "כי יימכר לך אחיך העברי" (דברים טו)".
כך שעבד הוא למעשה גנב אשר לא שילם את חובו, והוא הופך לעבד כדי להחזיר את תשלום מה שגנב. הדרך השנייה בה יכול אדם להפוך לעבד הוא מרצונו החופשי (כנראה שהיו אנשים עניים שהעדיפו להיות עבדים, או כאלו הרוצים לחיות תחת אדון עשיר). לכן כתבה התורה דינים לעבד הרוצה להשאר אצל אדונו. היחס לעבדים היה כה מתורבת ביהדות, עד שהיו אנשים הבוחרים להיות עבדים מרצונם החופשי. וכבר לימדו אותנו חכמי ישראל, שדיני עבדים נמסרו בין השאר כדי לשקם פושעים וגנבים, ולהחזירם לתוך המסגרת החברתית (בדומה ל"עבודות שרות" בימינו). לכן גם נאמר בתורה "לא תעבוד בו עבודת פרך". על כך כתב הרמב"ם (הלכות עבדים א, ז) "כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד. אינו נוהג בו אלא כשכיר". היחס הנכון צריך להיות בין עובד לשכיר, ולא עבד לאדון. על כן אמרו חז"ל (קידושין כ): "כל הקונה לו עבד - קנה אדון לעצמו" (כלומר העבד קונה לו אדון). אם נצטרך לדמיין כיצד נראו עבדים בזמן התורה, נוכל אולי לתאר את ימי המלוכה בבריטניה, כאשר משרתים ומשרתות עמדו לרשותם של לורדים ואדונים עשירים. אך באמת, לא קיימים חוקי עבדות מוסריים מאלה בשום אומה אחרת בעולם כולו (ומובן שאיש לא היה מצפה למצוא אותם לפני שלושת אלפים שנה בארץ כנען).
* * *
אמיתות התורה - ההבדל בין הדת היהודית לכל דתות העולם:
1) בספר דברים (פרק ד) נאמר: "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ה' א-לוהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרישתה. ושמרתם ועשיתם - כי היא חוכמתם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו א-לוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קראנו אליו, ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנוכי נותן לפניכם היום. רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והדעתם לבניך ולבניך בניך - יום אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחורב".
2) בפרק זה נאמרה גם נבואת הגלות, תפוצת עם ישראל בכל העולם, המספר המצומצם של עם ישראל בגלות, אנטישמיות, השיבה לארץ אחרי הגלות באחרית הימים, ותחיית הארץ רק על ידי העם היהודי. וכך נאמר: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני ה' אלוהיך להכעיסו, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה, לא תאריכון ימים עליה, כי השמד תשמדון, והפיץ ה' אתכם בעמים, ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה ועבדתם שם אלוהים מעשה ידי אדם עץ ואבן, אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון, ובקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך בצר לך, ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, כי אל רחום ה' אלוהיך, לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבתיך אשר נשבע להם".
3) מיד בהמשך אומר ה' את ההבדל בין הדת היהודית לכל דת אחרת בעולם: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא א-לוהים אדם על הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו (?!), השמע עם קול א-לוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי (?!), או הניסה א-לוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות, באתות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים ככל אשר עשה לכם ה' אלוהיכם במצרים לעיניך (?!). אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-לןהים, אין עוד מלבדו, מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, ודבריו שמעת מתוך האש, ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוצאך בפניו בכוחו הגדל ממצרים להוריש גוים גדלים ועצמים ממך מפניך, להביאך לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה, וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא הא-לוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ושמרת את חוקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום, אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך כל הימים".
* * *
כתבה האתאיסטית גם את המשפט הבא: "התורה עצמה לא אוסרת על פדופיליה, וכל הדיונים הם סביב השולי - התשלום, הפטור, או פגם הרכוש".
התורה לא אוסרת על פידופיליה?
ויקרא (פרק יט): "אל תחלל את בתך להזנותה, ולא תזנה הארץ...". אב הבא על בתו מתחייב במוות. גבר המקיים יחסי אישות עם ילד חייב מן התורה במוות (ראי למעלה כותרת "איסור זנות ופריצות". כפי שניתן לראות, מלבד נישואין בין גבר ואשה כדת משה וישראל, אין שום סוג אחר של נישואין ביהדות).
ויקרא (פרק יח): "איש איש אל-כל-שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערווה, אני ה'" - ידוע כי הרוב המוחלט של מעשי הפידופיליה נעשים בין בני משפחה, מתוך גילוי עריות. ביהדות העושה כן מתחייב במוות.
פסק הרמב"ם (הלכות אישות, פרק יד, י): "אם אמרה, מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי - כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה בשביה שתיבעל לשנוי לה (כלומר, לפי שאינה שבוייה להבעל למי ששנוא עליה)".
אף על פי כן התורה לא אסרה נישואין בין קטינים במפורש, וזאת מסיבה היסטורית ידועה: במהלך ההיסטוריה היו תקופות קשות מאוד בעם ישראל, בהן נאלצו לחתן ילדות עם ילדים (אצל יתומים בעיקר), וזאת מחשש שגויים יחטפו אותן, יסחרו בהן או יתחתנו איתן בעל כרחן (מה שהיה נפוץ למדי במדינות האיסלאם). אני בעצמי מכיר סבים וסבתות שהתחתנו עוד כשהיו ילדים מסיבות דומות. היתה סכנה עצומה לילדות יהודיות צעירות להחטף ולהנשא עם גויים שחמדו בהן, וחשש דומה לסחר וזנות. באופן מוזר, גויים לא נהגו לחטוף או לקחת נשים נשואות. מסיבה זו היו תקופות בהן חיתנו ילדים בגיל מאוד צעיר, כדי שהגויים לא יפגעו בילדיהם. כאשר היו הורים מתחתנים את ילדיהם בגיל צעיר הם עשו זאת מתוך דאגה לשלומם, ולא שום סוג של פידופיליה חלילה. פידופיליה לא היתה מקובלת בשום קהילה יהודית, ובשום תקופה (את מוזמנת לחפש בכל הש"ס, הגמרא והפוסקים ליגיטימציה למעשה שכזה). דווקא להיפך: ידועים ביהדות מקרים של פידופילים שנתפסו בקהילה היהודית הקדומה, ולפי מה שקראתי תמיד היו הורגים אותם, או מגרשים אותם מן הקהילה.
בברכה,