מוות קליני - נתונים:
מוות הוא מצב בו קיימים העדר נשימה, העדר פעימות לב, העדר פעילות מוחית (גלי מוח) וירידה בטמפרטורת הגוף והדם. לפי כל כללי הרפואה מצב כזה נחשב כמוות ודאי ולפיו קובעים את שעת המוות. עם זאת, מכשור רפואי (משאבות וחשמל) מאפשר כיום לאלץ פעילות לב ונשימה בגוף מת, אך עדיין לא להחזיר פעילות מוחית.
כאשר כל המערכות שלעיל חוזרות לתפקד באחת - האדם חוזר לחיים ממצב המוות והמצב בו היה שרוי נקרא "מוות קליני". מקרה בו אדם אשר חוזר לחיים ממצב קריטי כל כך נקרא גם בשם "נס רפואי".
כידוע, אדם אשר נלקחת ממנו הנשימה לזמן רב - מת, וזאת מכיוון שתאי מוחו אינם מקבלים חמצן עוד. אך גם אם יצליחו להחיות אדם אשר לא נשם זמן רב, הוא יהפוך ברוב המוחלט של המקרים לנכה שכלית וכבר לא יוכל לתפקד כבעבר, זאת להוציא כמובן מקרים נדירים ביותר. לכן הריון בו צריך לבצע ניתוח קיסרי הוא מהמסוכנים ביותר לשלום הוולד.
אך בניגוד לכל הנתונים שלעיל, מערכות גופם של המתים הקליניים חוזרות לתפקד ברוב המוחלט של המקרים. אך המעניין ביותר, הוא שחלק נכבד מן המתים הקליניים אף מדווחים כי בזמן שגופם היה "מת" ועיניהם היו עצומות - הם ראו את כל המתרחש סביבם ואף יותר מכך.
לא מדובר באדם אחד ולא מדובר בשניים אשר טוענים לחוויה של ראייה ושמיעה בעת שגופם מת מוות קליני. את החוויה של "מוות קליני" חוו מיליוני אנשים מכל תרבויות העולם ובגילאים שונים: זקנים, מבוגרים, צעירים ואפילו ילדים. איש אינו חולק על כך שקיימת תופעה של חוויה חושית מן המוות הקליני, אותה אנשים רבים חווים, ולא משנה מאיזה רקע הגיעו. מושג זה אף קיבל שם: חווית סף המוות.
ג'ורג' גאלופ, בעל מכון הסקרים הגדול בארה"ב "מכון גאלופ" חקר את היקף המקרים של "מוות קליני" ומצא שכשמונה מיליון אמריקנים בארצות הברית שבו לחיים לאחר "מוות קליני". בעולם כולו מוערך מספר האנשים אשר שבו לחיים לאחר "מוות קליני" בכשלושים מיליון איש!
לשאלה: "כיצד אתה יודע שכל אותם אנשים אינם פשוט משקרים לך?" ענה ד"ר ריימונד א. מודי כך:
"... אנשים שלא האזינו, ולא ראו את אלו המספרים על חויות של "מוות קליני", חושבים שהם יכולים להניח מבחינה אינטלקטואלית שסיפורים אלה הם שקרים. ואולם, אני מוצא את עצמי במצב די-יחודי: אני הייתי עד להתמוטטותם של מבוגרים יציבים מבחינה רגשית, שפרצו בבכי בזמן שסיפרו לי על אירועים אשר התרחשו אף לפני שלושה עשורי שנים. אני גיליתי בקולם אמיתיות, חמימות ורגש, שבאמת אי-אפשר למסור אותם בדו"ח כתוב. על כן, המחשבה כי דוחות אלו עשויים להיות בדויים, היא לגבי בלתי אפשרית לחלוטין!
בנוסף למשקל של דעתי אני, יש גם מספר שיקולים נכבדים שצריכים להכריע נגד ההנחה בדבר בדותות. הבולט ביותר הוא הקושי להסביר את הדימיון בין דוחות כה רבים (תרבויות שונות וגילאים שונים). כיצד יתכן שאנשים רבים המציאו במקרה את אותו השקר וסיפרו לי אותו במשך שמונה שנים? כאן קנוניה היא בגדר אפשרות תיאורטית בלבד. בוודאי אפשר להמציא שגברת קשישה חביבה ממזרחה של צפון-קרולינה, סטודנט לרפואה מניו-ג'רסי, וטרינר מג'ורג'יה, ורבים אחרים חברו יחדיו לפני שנים אחדות וזממו לבצע בי תרמית-מבדחת משוכללת. על כל פנים, אני אינני מתייחס לכך כאל אפשרות סבירה!"
ועוד כתב: "... לא אינני ממציא. אני רוצה מאוד לפתח קריירה בהוראת הפסכיאטריה של הרפואה, ונסיון לבצע מירמה לא יהיה בו משום תרומה לאותה מטרה...!"
פרט לכך, מוטל גם עלינו לשאול: כיצד יתכן שיעשו כל ה"מתים" קנוניה מראש? או איך יתכן לטעון שאלו הן הזיות, בזמן שהאנשים החשובים כמתים יודעים פרטי פרטים של עובדות שנבדקים מיד על ידי החוקרים, שלא יכלו לדעת כלל ברגע שהיו מונחים על שולחן הניתוחים או בתוך המכונית המרוסקת?!
המתים הקליניים מספרים על חויותיהם בצורות שונות, אך אלמנטים מסויימים משעות או רגעי "הפטירה" חוזרים בכל הסיפורים. כלומר, מדובר בתופעה שאינה קשורה לרקע תרבות או גיל. כל בני האדם מכל מקומות העולם, גם חילונים, גם דתיים וגם אתאיסטים גמורים, מסוגלים לעבור מוות קליני ולחוות בדיוק את אותה החוויה. חווית סף המוות היא חוויה המשותף לכל בני האדם, באשר הם בני אדם. בחוויה זו נמצאים מספר אלמנטים זהים החוזרים על עצמם בדיווחים של המתים הקליניים. על כך לא ניתן לחלוק מבחינה רציונאלית.
מוות קליני - באופן טבעי - מצב בלתי אפשרי:
כל חווי החוויה מספרים כי ראו ושמעו את המציאות שסביבם באופן בהיר וברור לחלוטין, ולעיתים אף יותר ברור מאשר במציאות הנגלית לעינינו. זאת כאשר גופם של המתים הקליניים היה מנוטרל לחלוטין לעולם שסביבו, הם היו מחוסרי הכרה וכל מערכות גופם שבתו.
אדם אשר מתעלף, עדיין נושם, אך פעילות גופו, קצב נשימתו ופעימות לבו מאיטים. במצב זה המערכות הבסיסיות שבאדם כראייה, שמיעה וכדו' שובתות. מצב יותר קריטי הוא אדם הנמצא בתרדמת. תרדמת היא מצב פתולוגי בו החולה מחוסר הכרה, ולא ניתן להעיר אותו. אדם אשר נמצא בתרדמת מסוגל להחלים, להפוך לצמח או למות תוך שבועות ספורים. כמובן שבמצב זה האדם אינו מודע לסביבתו. אם האדם אינו מסוגל לראות דברים במצב עלפון ותרדמת, על אחת כמה וכמה שהמוח אינו מסוגל לראות במצב של מוות קליני שהוא מצב מסוכן בהרבה.
המוות הקליני הוא כמובן המצב הקשה ביותר בו גוף האדם יכול להיות. מדובר במצב בו האדם אינו יכול להיות בשום פנים ואופן מודע לסביבתו. פעולת הראייה והשמיעה הן פעולות הדורשות פעילות מוחית תקינה לחלוטין.
אך הטענה כי המוח קיבל תמונה מן העיניים במצב קריטי זה מופרך לא רק מן הבחינה הרפואית אלא גם מן הבחינה הטכנית. זאת מכיוון שברוב המוחלט של המקרים העיניים גם היו עצומות! אחד מן הכללים של הרופאים בטיפול נמרץ הוא לעצום את עיני המטופל. אם העיניים ישארו פקוחות, הן עלולות להפגע מחוסר לחות.
לפי כל הנתונים שלעיל אנו מגלים כי הגוף היה מחוסר הכרה לחלוטין לעולם שסביבו. בניגוד לזאת, חווי החוויה מספרים כי הם ראו את השטח והאנשים, ושמעו את כל המתרחש סביבם באופן ברור ובהיר הרחוק מלהדמות לחלום, מצב אותו מסוגל ליצור המוח רק בתפקוד מושלם, ובטח שלא מסוגל ליצור אותו כאשר דם אינו זורם אליו וחמצן אינו מגיע אליו.
אך לא זו בלבד שאותם מתים קליניים ראו את המציאות שסביבם, אלא שראו את הגוף שלהם מן החוץ!
מתים קליניים מספרים כי הם ראו את הגוף שלהם במקום בו מתו, אך הם עצמם היו מחוץ לגוף וראו את הכל מלמעלה (אוטוסקופיה). כלומר, הם ראו את גופם באופן ברור ובהיר מחוץ לגופם. הללו ספרו כי הם רחפו למעשה, מעל לגופם, כאשר הם עצמם ללא גוף, ובמצב זה הם ראו את כל המתרחש בסביבת גופם ומעל לגופם.
מדובר במצב בו המוח כבר אינו מסוגל ליצור אשליות או לחלום חלומות, זאת מפני שחמצן כבר אינו מגיע אל תאי המוח ותאי המוח מתחילים לההרס ולמות ובודאי שאין למוח את האמצעים ליצור אשליה ברורה וכרונולוגית במצב זה. אך לא זו בלבד שהמוח אינו מסוגל ליצור אשליות במצב שכזה, אלא שכאן מדובר בחוויה מושלמת מכמה בחינות:
1) מבחינה ויזואלית - תמונה ברורה ובהירה ללא תזוזה או עמעום.
2) מבחינת שמיעה - שמיעה ברורה.
3) מבחינה כרונולוגית - חוויה בה הכל קורה לפי סדר רציונאלי, בהתאם למאורעות המתרחשים סביב הגופה.
4) מבחינה לוגית - המת הקליני מסוגל לחשוב ולהבין דברים בבהירות בזמן זה, בשונה מחלום למשל בו האדם אינו חושב ברציונאליות או בבהירות.
פעולות אלו חייבות תפקוד מלא ואף מקסימלי של המוח.
מדובר כאן במצב עדין שגם לו המוח בדרך שאינה מובנת לנו, היה מסוגל לשמוע ולראות, וזאת עוד באופן ברור ובהיר כבתפקוד מלא, ברור לנו שהמוח לא היה מסוגל בנוסף לכל זאת גם לעוות את התמונה באופן שבה יראה לאדם כאילו הראייה והשמיעה הבהירים לו כל כך מתרחשים מעל לגופו ולא דרך עיניו. מדובר כאן בראייה ושמיעה בהירים אותם חווה חווה החוויה מחוץ לגופו ולא דרך גופו.
אך כאן לא מסתיימת החוויה. לא רק שאותם מתים קליניים מספרים כי הצליחו לראות, לשמוע ולנוע ללא גוף, אלא כי רובם המוחלט מספר על צפייה במנהרה.
לא מדובר כאן על אשליה בה האדם רואה רק מנהרה בכל מקום אלא על מנהרה מתוכננת במקום מסויים בשטח האירוע. מנהרה עליה ניתן להביט וממנה ניתן להחזיר את המבט לשטח האירוע. כלומר, אם הגוף היה מוטל על שולחן הניתוחים, המנהרה יכולה להראות במרכז התקרה.
המעניין הוא שהמתים הקליניים מספרים שבעת המוות הקליני הם לא הרגישו פחד או תסכול. להיפך, הם הרגישו שהם רוצים לעזוב את הגוף, והם ראו את הגוף שלהם כלא יותר מאשר קליפה. הם לא בקשו להלחם לחזור לחיים, הם הרגישו כי הם רוצים להשתחרר. המתים הקליניים תמיד מספרים על הרגשת אושר ואהבה שלא יתוארו במילים בזמן הזה. הם הרגישו שהאושר והאהבה הזאת מגיעים אליהם מישות כלשהי הנמצאת בכל מקום ובמיוחד במנהרה.
המתים הקליניים מספרים כי הבינו שאם יכנסו למנהרה וימשיכו הלאה, הם ינתקו את הקשר עם גופם. יש גם מתים קליניים רבים המספרים כי הם ראו את קרוביהם וידידיהם שכבר נפטרו באים לקראתם.
בחלק נכבד מן המקרים ישות האור דברה עמם, בדרך העברת מחשבות ושאלה אותם אם הם רוצים לחזור לגופם או לעזוב אותו. כמובן שהמתים הקליניים אותם אנו מראיינים, ספרו כי הם רוצים לחזור לגופם.
כל המתים הקליניים בלי יוצא מן הכלל, היו מסוגלים לראות ולשמוע את כל הנעשה סביב גופם הגשמי שנותר למטה. כולם סיפרו פרטי פרטים על שולחן הניתוחים עליו "נפטרו" או על המכונית המרוסקת בה "נהרגו", פרטים מדוייקים עד לפרט הקטן ביותר... הרופאים שטיפלו בהם אינם מבינים איך קלטו פרטים אלו, שעה שהיו "מתים" לפי כל כללי הרפואה, ללא דופק, ללא נשימה וללא גלי מוח. ברוב המקרים התיאורים מאוד רגשיים, ואף חסרי מילים לתאר את אותה חויה.
וכעת נשאל שאלה למטריאליסט הכופר בקיומה של נשמה:
ברור כי המוח אינו מסוגל מבחינה טכנית-רפואית לראות מראות ברורים או ליצור אשליות ברורות וכרונולוגיות במצב ללא גלי מוח, דופק ונשימה. אך גם אם הוא מסוגל, מדוע שיצור דווקא את החוויה הזאת?
מדוע זה המוח על סף חווית המוות כה יתאמץ ליצור אצל האדם תמונה מזוית ראייה חוץ-גופית ועוד יטרח ליצור חוויה עם אלמנטים כאלה, שיגרמו לאדם להיות בטוח שהוא אינו חלק מגופו, שהוא מסוגל לחיות ללא גוף, שיש לו המשך ללא גוף, שקיימים חיים אחרי המוות וכי יש יישות הרוצה בטובתו מחוץ לעולם הזה? מדובר כאן באלמנטים החוזרים על עצמם וגורמים לכל המתים הקליניים להאמין שיש חיים אחרי המוות.
רק שוטה יוכל לומר שבמקרה המוח יצור מכל החוויות והאשליות שבעולם דווקא חוויה של קיום נשמה, וזאת עוד באופן בהיר, ברור וכרונולוגי גם מבחינה ויזואלית וגם מבחינת מחשבה. האם המוח מתעתע בכל אותם מיליונים להאמין שהם מסוגלים לחיות ללא גוף? הרי ברור מאליו כי האדם באמת יצא מגופו ולא המוח תעתע בו, פשוט כי לא יתכן שהמוח יתעתע באדם להאמין דווקא במושג הדתי ביותר שיש, דווקא במושג הכה רחוק מעצם הוויתו - האמונה כי יש חיים לאחר המוות.
איך בודקים שהתופעה היא אמיתית?
ישנה דרך לבדוק דבר זה. מדענים יצרו קשר עם מרכזים רפואיים לטיפול נמרץ, מחלקות לב - וביקשו מהם לאפשר להם לבדוק או לתחקר אדם מיד אחרי שעבר "מוות קליני". ברגע שאדם מת מוות קליני וחוזר לחיים, הוא מועבר לחדר התאוששות, ושם כבר ממתין לו צוות המחקר: רופא, פסיכולוג, ציוד הקלטה ואנשי המחקר.
- "שלום אדוני! אתה בריא... ספר מה קרה?". והוא מספר... כיצד חש עצמו מחוץ לגוף, מנהרה, ראה את האור העצום, ידידים וכו'. בעיקר עניין את צוות החוקרים ענין האוטוסקופיה (ראיה מלמעלה) כל סיפור הפרטים ופרטי הפרטים והעובדות, שראו בצאתם מגופם, על שולחן הניתוחים, מי טיפל בהם, מה אמרו, מה לבשו, מה ענדו, מה היה מסביב לבית החולים, כמה באו לחלץ אותם, צבע המכוניות, צבע הנעליים, ועוד "מבול" של פרטים ועובדות שלא היו יכולים לדעת בשעה שהיו מוכרזים כמתים לפי כללי הרפואה, ללא דופק וללא נשימה וגלי מוח - זאת הרי אפשר לבדוק מיד.
הצוות הולך לבדוק ולודא ב"שטח" שאכן כל הפרטים הם מדוייקים ונכונים! ואכן, כך מתברר שכל הפרטים מדוייקים ונכונים!
ד"ר קנת רינג מציין שכ-37% מהחולים שעברו חוויות של "מוות קליני" זכרו ותיארו בפירוט מפליא את הנעשה בסביבתם בשעה שניסו להחיותם ולאחר מכן.
כיצד ידעו זאת בשעה שהיו מוטלים מתים, ללא דופק ללא נשימה וגלי מוח?
ד"ר מייקל סאבום, (קרדיולוג מבית הספר לרפואה של אונברסיטת אמורי שבג'ורג'יה), ניגש בספקנות מרובה לבדוק את התופעה והצהיר: שאם חויה זו אכן נכונה, אזי לא נוכל לטעון שמדובר בהזיה, אלא במצב אמיתי של חויות הקיימות מחוץ לגוף.
הוא החל במרץ בשנת 1976 לראיין אנשים שחוו את החוויה החוץ גופית. הרשימה אותו במיוחד העובדה שהחולים ממש התבוננו בניתוחיהם או בנסיונות להחייאתם, בתוך כדי חווית רגע המוות. כן הרשימה אותו העובדה, שרבים ראו ותיארו בדייקנות אירועים ופעילות, שהם מחוץ לטווח הרפואי של האדם הרגיל. מאז פרסם ד"ר סאבום מספר מקרים כאלה:
דיווח אחד היה של שומר לילה בן 52 מפלורידה. הוא סבל מבעיות בלבו והוכנס למרכז הרפואי של אוניברסיטת פלורידה בנובמבר 1977 לצנתור וטיפול כירורגי. ד"ר סאבום עבד עדיין כמתמחה באותו בית-חולים ויכול היה לעקוב אחרי המקרה מתחילת האשפוז. החולה עבר את חווית המוות ב1978-.
חווית רגע המוות של שומר הלילה היתה אופיינית למדי. הוא דיווח כיצד איבד את הכרתו, לאחר שהמרדים הזריק לו חומר הרדמה. הוא הסביר, כיצד חזר למודעות במשך הניתוח, אבל כעת ראה את הנעשה מהנקודה, שהיתה בגובה של שישים סנטימטר מעל גופו. גובה זה אפשר לו להתבונן בכל מה שנעשה. הוא הסביר את התחושה ואמר: "כאילו הייתי אדם נוסף בתוך החדר, וראיתי כיצד שני רופאים עובדים על גופי ותופרים את בית החזה לאחר הניתוח". זווית הראייה המיוחדת שמחוץ לגופו אפשרה לו לראות פרטים רבים בעבודת המנתחים. הוא ראה את אחד הרופאים מזריק זריקה אל תוך לבו ובשני מקרים אחרים - בשני צדי הלב. הוא גם ראה, שראשו היה עטוף סדין, והתפלא עד כמה היה עמום האור בחדר.
שומר הלילה התפלא לראות את צורת הלב, וכיצד הוא נראה בשעת הניתוח...
"היו להם כל מיני מכשירים, שהיו מונחים בפתח, אני חושב, שקוראים להם מלחציים. התפלאתי, שהיה כה מעט דם; חשבתי, שיהיה דם בכל מקום... והלב, הוא לא נראה כמו שחשבתי. הוא גדול. וזה לאחר שהרופא הסיר ממנו מעט בשר שריר. לא היתה לו הצורה שחשבתי שתהיה לו. הלב שלי היה דומה קצת ליבשת אפריקה, רחב יותר למעלה והולך וצר למטה. אפשר אולי לתאר זאת כאבר דמוי שעועית. אולי ללב שלי יש צורה מוזרה... מבחוץ היה ורוד וצהוב. חשבתי, שהשטח הצהוב היה פיסת שומן או משהו כזה. שטח אחד בצד הימני או השמאלי היה כהה יותר מן השאר".
האיש היה שקוע בהתבוננותו בניתוח הלב והקשיב, כיצד הרופאים דנים בהמשך הטיפול. הם דנו ביצירת מעקף, בדקו וריד, שהיה נפוח ביותר, ואפילו סובבו את לבו כדי לבדוק אותו ביתר קלות. החולה אפילו ראה, שאחד הרופאים נעל נעלי עור מבריקות ולשני היה כתם דם קטן מתחת לציפורן אצבעו...!
דיווח זה עניין את ד"ר סאבום ולאחר הראיון עם החולה, הוציא את תיקו הרפואי וקרא את דו"ח המנתחים. הוא מצא שתיאורו של החולה היה תיאור מדוייק להפליא של האיש החסר ידע רפואי מיוחד על הפעילות, שנעשתה בעת הניתוח. הלב הופנה מעט בעת הניתוח... וגם לזריקה בלב היתה מטרה, לשאוב אוויר מן הלב... והשתמשו בה פעמיים... וכו'!
ד"ר סאבום מצא עד כה שלושים ושנים מקרים של אנשים, שראו את גופם ברגע המוות, וזכרו פרטים מיוחדים ומדוייקים על ההחייאה!!
איך ידעו זאת בשעה שהיו מוטלים מתים? המסקנה הודאית של אותם החוקרים היא: ישנה מציאות רוחנית מעבר לגוף הגשמי! גוף ונשמה הם שתי מהויות נפרדות!
להלן כמה ציטוטים של אותם מתים קליניים, מתוך הספרים העוסקים בכך (להלן).
"... הייתי למעלה והסתכלתי איך הם עובדים עלי. ראיתי ששמו את השוקס (הלם חשמלי) על חזי וראיתי את גופי מנתר מהזרם. ברגע זה נפלתי, כמו משקל כבד, בחזרה לתוך גופי..."
"... הייתי מחוץ לגופי, אין שום ספק בכך מפני שראיתי את גופי שלי על שולחן חדר-הניתוח. נפשי יצאה! כל זה גרם לי להרגיש רע מאוד בהתחלה, אבל אחר כך בא האור הזה, הבהיר כל כך. נראה שהיה מעורפל קצת בהתחלה, אבל אחר כך היתה אלומה ענקית. זו היתה ממש כמות עצומה של אור, לא דומה בכלל לזרקור גדול ובהיר, אלא פשוט יותר מדי אור. וזה הקרין עלי חום, הרגשתי תחושה חמימה... ולא הפריע לי לראות הכל סביבי, את חדר הניתוח, את הרופאים והאחיות, את הכל..."
"... היה זה אור נפלא ואדיר, מבריק, נוצץ ועוטף... בעל שפע רוחני נשגב... אהבה אותה לא ידעתי בעולם הזה... חשתי התקשרות להויה. היתה זו עוצמה מלאה רחמים..."
"... פתאום ראיתי אור. הוא היה עמום תחילה, אך התחזק. זה היה אור עצום. קשה לתארו. הוא עטף את הכל, אך לא סינוור אותי, ויכולתי לראות את חדר הניתוחים. כשהאור שאל אותי אם אני מוכנה למות, היתה לי הרגשה כאילו אני מדברת עם אדם, אך זה לא היה אדם, זה היה האור שדיבר... שהתקשר, ידעתי שהאור יודע שלא הייתי מוכנה למות. היתה לי הרגשה כאילו אני נבחנת. הרגשתי כל כך טוב. הרגשתי בטחון ואהבה. קשה לתאר, קשה להסביר..."
"... כשהייתי שם בנוכחות האור העצום הזה, היה לי כל כך טוב, שלא רציתי לחזור. אך חשבתי על בעלי ושלושת ילדי, וקשה לי להסביר איך או מדוע, אך ידעתי שאני צריכה להחליט: להשאר או לחזור, האור כאילו נתן את ההחלטה בידי, והחלטתי לחזור..."
"... אלו היו כולם אנשים שהכרתי בחיי ושנפטרו. ראיתי את סבתי, וילדה שהכרתי מבית-הספר. ראיתי ברור את פניהם והרגשתי בנוכחותם קרוב קרוב אלי. הם נראו מאושרים, וכל המאורע היה שמח..."
"... הרגשתי נוכחותם של המון קרובים וידידים שכבר נפטרו מרחפים בחדר... הרגשתי שבאו להגן עלי או להנחות אותי... לקבל את פני..."
"... ראיתי את חברי בשכלי, לא בגופו החומרי, אך בבירור - פרצופו, ידיו, רגליו, הכל..."
"... כולם כאחד העידו שהזכרונות מחייהם לא היו במובן החושי הרגיל של המילה, אלא מעין סרט בממדי זמן אחרים. הם ראו את חייהם בשברירי בזק, אך בסדר כרונולוגי בבהירות מופלאה. אחדים העידו שראו הכל, מן הפרטים הקטנים והבלתי חשובים ועד החשובים ביותר. רבים סיפרו שכוח הקליטה שלהם היה עצום. הם היו מסוגלים לראות, להבין ולתפוס כמות עצומה של אינפורמציה. ישות זאת קראה להם לחשוב על ערך חייהם, ומראה להם רגעי מפתח חשובים בעברם, במעין תמונה כוללת. הם הכחישו שהיתה להם הרגשת דין או עונש, על פשעים או חוסר מוסר..."
"... מכונית פז'ו הגיחה מסיבוב שלא עשתה סיבוב טוב והתהפכה עלינו. מכל הדלק התפוצץ ואז איבדתי את ההכרה. טיילתי ברחבי בית החולים בבאר שבע אשר לא הכרתי אותו קודם, ואשר אחר כך ידעתי עליו כל דבר: איפה חדרי הרנטגן והמחלקות השונות. איבדתי את התחושה של מרחב וזמן. ראיתי הכל בו זמנית כאילו נמצאתי בכל האולמות והחדרים בבת אחת...".
"... ראיתי אחות מנשימה את גופי. אני זוכרת היטב כיצד נראה ראשה מאחור. אחר כך ראיתי כיצד מכניסים לחדר את המכונה, וכיצד חיברו אותי אליה, ונתנו לי הלם חשמלי. ראיתי כיצד הזרם מקפיץ את גופי מן המטה, ושמעתי חריקת עצמותי. זה היה נורא ואיום. ראיתי את הצוות הרפואי מכה אותי על החזה ומעסה את רגלי, וחשבתי לעצמי: מדוע הם עובדים כל כך קשה, הלוא טוב לי עכשיו...".
"... ראיתי את עצמי שוכבת על המטה, ומיד מצאתי את עצמי שם... תשומת ליבי הוסבה במה שמתרחש בחדר מיון, ומצאתי את עצמי שם... [נותנת תיאור איך נראה חדר המיון - בצורה מדוייקת] ... תשומת ליבי הוסבה לבליטה כמין כרכוב בקומה השלישית של הבניין... חשבתי את עצמי שם... ומצאתי את עצמי מתבוננת עין מול עין מול נעל טניס שניצבה על יד החלון, מול המדרגה... [כאן נותנת ה"מתה" תיאור פרטים קטנים של נעל הטניס]..."
"... הרגשתי שאני יוצאת מתוך גופי ומחליקה בין המזרון והמעקה שלצד המיטה - למעשה דומה היה כאילו אני עוברת דרך המעקה - ולמטה לרצפה. אחר כך התחלתי להתרומם לאט לאט. תוך כדי המראה ראיתי עוד אחיות באות בריצה אל החדר, היו שם בטח כתריסר. במקרה ערך הרופא שלי את הסיבוב שלו בבית החולים, אז קראו לו ואני ראיתי גם אותו נכנס. חשבתי "מעניין מה הוא עושה כאן". המשכתי להסחף כלפי מעלה מעל למתקן התאורה - ראיתי אותו מן הצד מאוד ברור - ואז נעצרתי, צפתי ממש מתחת לתקרה והתבוננתי למטה. הרגשתי כמעט כאילו אני פיסת נייר שמישהו העיף אל התקרה.
מלמעלה התבוננתי בהם איך הם מחיים אותי! הגוף שלי היה שרוע למטה על המיטה גלוי למראה וכולם עמדו סביבו. שמעתי אחות אחת אומרת "אלוקים! היא הסתלקה!" ואילו אחות אחרת התכופפה כדי לתת לי הנשמה מפה לפה. אני התבוננתי בעורפה בזמן שעשתה זאת. לעולם לא אשכח איך נראה השיער שלה, הוא היה מסופר קצר. אז ראיתי אותם מכניסים מין מכונה ומחברים לחזה שלי את מוליכי הזרם. כשעשו זאת ראיתי את כל הגוף שלי פשוט קופץ מעל המיטה ושמעתי כל עצם בגופי חורקת וגונחת. וזה היה דבר נורא ביותר..."
כותבת ד"ר אליזבט קובלר-רוס: "אנשים שמגופם נקטעו איברים, סיפרו כי כאשר עזבו את גופם, כנשמות, היו שוב שלמים... יתר כל כן, עיוורים מלידה תיארו בפני בדיוק מדהים מה לבשו האנשים שהיו בחדר בו היה גופם מונח, אלו תכשיטים ענדו ומה עשו... כימאי התעוור כתוצאה מהתפוצצות במעבדה. שנה אחר כך התנסה במוות קליני. כשחזר לחיים הוא סיפר פרטי פרטים על נסיבות מותו ועל כל מה שראה למטה (העיוור!). הדברים נבדקו ונמצאו מדוייקים! זה הרי בלתי אפשרי! כיצד הם יכלו לדעת זאת? דבר זה אינו יכול להיות הזיה"!
וישנה שורה גדולה של אנשי מדע המתמחים בנושאים אלו, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, נוירולוגים, עיתונאים, חוקרים ואנשי מקצוע אשר בדקו נושא זה ואמתו אותו באמצעות חפיפת דיווחים.
ד"ר ריימונד מודי - ד"ר לפסיכיאטריה באונברסיטת וירג'ניה. ראיין 150 אנשים, שחוו חווית "סף מוות". את סיכום מחקריו כתב בספריו "החיים לאחר החיים". הספר תורגם ל-30 שפות. (תורגם לעברית ע"י הוצאת רשפים").
ד"ר אליזבט קובלר רוס - מדטרויט. פסיכיאטרית ומומחית בעל שם עולמי בנושא ההיבטים הפסיכיאטרים של המיתה. בחנה במשך 20 שנה למעלה מאלף מקרים של אנשים שהתנסו בחוויה של "סף מוות". ספריה: "על מיתה ומוות" ועוד. וכן פרסמה מאמרים מדעיים רבים.
ד"ר קנת רינג - פרופסור לפסיכולוגיה מאונברסיטת קונטיקאט. חקר במשך שנתיים 102 מקרים של "מוות קליני" את ממצאיו פרסם בספרו "החיים במוות".
ד"ר פרד שונמייקר - קרדיולוג ראשי בית חולים בדנבר, חקר למעלה מאלף מקרים של מוות קליני ומצא, כי שישים אחוז מהאנשים, שעברו מוות קליני בעת התקף לב, דיווחו על תופעות דומות.
ד"ר מיכאל סאבום - קרדיולוג מאוניברסיטת אמורי שבג'ורג'יה.
ד"ר ג'ורג' ריצ'י - נשיא אקדמיית ריצ'מונד לרפואה, ויו"ר המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים "טאוורס". ערך מחקר מקיף ומסקנותיו העלה על הכתב בספרו "חזרה מן המחר".
הפסיכולוג קארלוס אוסיס - מההתאחדות האמריקנית למחקר פסיכולוגי, ראיין 877 רופאים, שסיפרו על עדויות חוליהם שעברו "מוות קליני". אף הוא פרסם מסקנותיו בספרו "בשעת המוות" ומאמרים רבים בנושא.
ד"ר מוריס ראולינגס - קרדיולוג מאונברסיטת טנסי. חקר 300 חולים שעברו חווית "מוות קליני". את מחקריו פרסם בספר "מעבר לסף המוות".
איאן סטיבנסון, פאטריס ואן ראסל, ועוד מספר רב של חוקרים נוספים.
* * *
ד"ר אליזבט קובלר רוס, לאחר מחקר של 20 שנה, אינה רואה כל צורך או טעם לשכנע אנשים אחרים באמיתות התופעה: "אני יודעת מעבר לכל צל של ספק, כי החיים ממשיכים לאחר המוות הפיזי... אלו שפתוחים לשמוע - ישמעו, ואלו שאוטמים את אוזניהם - יזכו להפתעה... אני יודעת מעל לכל צל של ספק שיש חיים לאחר המוות!" היא פוסקת.
וכך גם כותב ד"ר קנת רינג: "אני כן מאמין... שממשיך להיות לנו קיום הכרתי לאחר מותנו הגופני".
ומה המקורות היהודיים מלמדים אותנו בנושא:
"כל שאומרים בפני המת, יודע עד שיסתם הגולל. ויש אומרים: עד שיתעכל הבשר" (שבת קנ"ב).
"אמר לו רב לרב שמואל בר שילת, בשעת מיתתי התאמץ בהספד, כי אני אעמוד שם ואשמע את דבריך" (שבת קנ"ג).
"בשעת המיתה ניתן לאדם לראות מה שלא ראה בחייו" (זוהר ויחי).
"כל שבעת הימים הנשמה הולכת בין הבית והקבר" (הזוהר הקדוש פרשת ויחי, רי"ח, ב, רכ"ו, א).
"כל שלושת הימים שאחרי הפטירה הנשמה מרחפת מעל הגוף וסוברת שתחזור אליו" (תלמוד ירושלמי, מועד קטן פ"ג ה"ה).
"כיון שבא אדם להיפטר מן העולם, נגלה עליו הקב"ה ואומר לו: כתוב מעשיך שעשית, שאתה מת על מעשיך, והוא כותב והוא חותם" (ילקוט שמעוני, איוב, רמז תתקכ"ב).
"רבי דוסא אומר: הרי הוא אומר (שמות לג): 'כי לא יראני האדם וחי', בחייהם אינם רואים, אבל רואים הם בשעת מיתתן" (במדבר רבה, סוף פרשת נשא).
"כשאדם נפטר מן העולם באים כל מעשיו ונפרטים לפניו, ואומרים לו: כך עשית ביום פלוני, ודאי אתה מאמין בדברים הללו? והוא אומר: הן והן" (ספרי פרשת האזינו, על הפסוק "הצור תמים פעלו").
"בשעה שבן אדם מת ניתן לו רשות לראות ורואה אצלו קרוביו וחבריו מן העולם ההוא והוא מכיר אותם, והם בדמותם שהיו בעולם הזה. ואם הוא זוכה, כולם שמחים לפניו... והם הולכים עמו (זוהר ויחי ריח, ב).
"העולם הבא הוא רחב, בלא קצוות, בלי אוהל, רק אורה גדולה, אשר לא תדמה לאור העולם הזה" (ספר הישר שער יד).
ובמסכת שמחות (תחילת פרק ח') נאמר: "יוצאין לבית הקברות ופוקדין על המתים עד שלושה ימים... מעשה שפקדו אחד, וחי עשרים וחמש שנים, ואחר כך מת (כלומר בזמנם שהיו קוברים בכוכים, היו חייבים לבדוק את המת אחר שנקבר, אם לא שב והתעורר לחיים)". ואירע מעשה כזה כנזכר בסוף ליקוטי מהרי"ל, שכן אירע למהרי"ל אחרי ג' ימים (הגהות היעב"ץ שם).
בגמרא (פסחים נ) מסופר מעשה על מוות קליני: "רב יוסף בנו של רבי יהושע חלה ופרחה רוחו, אמר לו אביו, כשחזר לחיים: מה ראית בעולם האמת? אמר לו: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה (כלומר, אותם שהיו כאן חשובים, היו שם לא חשובים וכן להיפך). אמר לו: עולם ברור ראית!... ושמעתי אומרים: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו!"
הישארות הנפש בתנ"ך:
בתורה יש התייחסות לקיום הרוחניות שמעבר בשלושה מישורים: קיום הנשמה, הישארות הנפש ושכר ועונש. להלן לקט קצר מן המקורות המוכיחים את קיום הנשמה, הישארות הנפש וענייני שכר ועונש:
1) הפסוק המפורסם "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה", זאת כאשר בכל בעלי החיים נאמר רק "נפש חיה" ואילו באדם "נשמת חיים", "חלק אלוק ממעל". בתורה מוזכר גן עדן שלפני החטא והוא הוא הגן עדן שאחרי התחיה בעולם הבא.
2) הפסוק "קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה" מלמד שעצב ואנקת כאב קיימים אחרי המיתה.
על חנוך כתוב: "ויתהלך חנוך את האלוקים ואיננו, כי לקח אותו אלוקים", וברור לנו שאלוקים לא לקח אותו לארץ אחרת אלא לקח אותו לחיי עולם הבא.
3) בתיאור מותה של רחל מוזכרת במפורש יציאת הנפש: "ויהי בצאת נפשה כי מתה"! ללא הנפש והנשמה הגוף מת.
4) אנו קוראים באופן ברור כיצד בעלת האוב העלתה את נשמת שמואל, והוא ניבא לשאול שהוא ובניו ייפלו ביד פלשתים: "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי", "וימת שאול, במעלו אשר מעל בה', על דבר ה' אשר לא שמר, וגם לשאול באוב לדרוש. ולא דרש בה', וימיתהו..."
אזכורים:
בתורה אנו מוצאים אזכורים רבים לנשמה: "...ונשמות אני עשיתי", "מן האדם אשר נשמה באפו" (ישעיה ב), "ויהי חוליו חזק מאוד עד אשר לא נותרה בו נשמה", "נר ה' נשמת אדם", "רוחו ונשמתו אליו יאסוף". "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני" (איוב י)
אביגיל אפילו אומרת לדוד: "והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוקיך, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע", בספר שמואל ב' אביגיל אומרת לדוד "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוקיך".
5) ובספר קהלת (יד) שכתב שלמה המלך אנו רואים: "וישב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב את האלוקים אשר נתנה", "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם, כי את כל מעשה, האלוקים יביא במשפט על כל נעלם, אם טוב ואם רע".
6) על עברות רבות נאמר "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" ואין הכונה למות הגוף אלא הכונה לכריתת הנפש וממילא כל מי שלא עבר על עברות אלו ישרוד ולא יכרת ובודאי שאין הכונה שישרוד בעולם הזה (כי יש כריתות שלא נענשים עליהם, ולא יודעים שפשע, אלא מכאן שהאל הוא שמעניש).
ואפילו בתפילה אנו קוראים: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי; ואתה עתיד לטלה ממני, ולהחזירה בי לעתיד לבא.... ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים".
7) תחיית המתים מוזכרת בפרק האחרון שבספר דניאל: "ורבים מישיני עפר יקיצו". בספר ישעיהו כ"ו: "יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך". "ואתה לך לקץ, ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימים".
8) אך למעלה מזאת, אנו מוצאים מצווה ברורה על הישארות הנפש בתורה עצמה!
(דברים יח9-15): " כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים".
(ויקרא כ27): " ואיש או אישה, כי יהיה בהם אוב או יידעוני - מות יומתו. באבן ירגמו אותם, דמיהם בם".
אם כך, התורה מצהירה באופן ודאי שאפשר לתקשר עם המתים (!) ודבר זה הוא אסור. אין לנו ראיה גדולה מזאת לכך שהתורה הודיעה על קיום חיים אחרי המוות. מסיבה זאת אסור לעשות סיאנס, להשתמש במדיום, וכך גם קבע הרמב"ם (הלכות עבודה-זרה, פרק יא, הלכה יז): "כללו של דבר: כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו - לוקה".