תורת התעודות? חיבור התורה? לא במציאות שלנו:
יש הרוצים לטעון שהמקרא מורכב מחלקים שונים, אותם חיברו אנשים או קבוצות. אך טענה זו, לא רק שצריכה הוכחה שאין לה, היא גם נסתרת לאור המציאות ההיסטורית:
1) מבחינה היסטורית, המקרא תמיד היה ידוע כמקשה אחת. גם לפני 2300 שנה כאשר תרגמו את התורה ליוונית, היתה ידועה התורה כספר אחד. כמו כן התורה תמיד נכתבה בספר אחד (מגילה אחת ארוכה מאוד), וכל החילוקים שבה הם חילוקים מאוחרים. נתון זה מלמד גם הוא על שלמות התורה.
2) לאורך כל התנ"ך מוזכרים לפרטי פרטים מחלוקות ומלחמות, גם בין אזרחים. אך אפילו לא פעם אחת מוזכר חיבור או אפילו מחלוקת בדבר שלמות הטקסט המקראי המקודש כל כך לעם היהודי.
3) כל הנביאים לאורך התנ"ך מציינים את חטאיו של עם ישראל, ואפילו קבוצות בעם ישראל, אך מעולם לא הוכיחו את העם על חוסר אמונתו בשלמות התורה, או מחלוקתיו בהבנת התורה. מנגד זאת, הנביאים חוזרים שוב ושוב להוכיח את העם על קיום התורה ומצוותיה, ותמיד התייחסו לתורה כאל מקשה אחת ("כי לא תשכח מפי זרעו!"), והציגו את משה רבינו ככותבה הרשמי מפי הגבורה.
4) בכל ההיסטוריה היהודית לא הוזכר אדם או קבוצת אנשים אשר היתה אחראית לחיבור התורה ומסירתה לעם היהודי. אין ספק שאילו היה קורה אירוע שכזה, האישיות העומדת מאחוריה היתה צריכה להיות זכורה לכל הדורות בשם כך, ולהיות הדמות המוכרת ביותר בהיסטוריה המקראית, כמי שחידש את התורה לעם היהודי, או הביא להסכמה לאומית כלפיה. לעומת זאת האישיות הידועה ביותר בהיסטוריה היהודית היא משה רבינו, והוא היחיד המוכר לאורך כל ההיסטוריה ככותב התורה מפי הבורא. נתון זה ממוטט את כל הטיעון הדמיוני על "חיבור התורה".
5) התורה עצמה מדגישה את שלמותה בכותבה איסור מפורש לגרוע אפילו מילה אחת מן התורה, או להוסיף מילה אחת על הכתוב בה. כמו כן התורה מדגישה את כתיבתה ומסירתה לשבטי העם, ומציינת שהיא לא תשכח מעם ישראל. נתונים אלו מראים שהמקרא מזהה עצמו כמקשה אחת, ולא כחלקים מחוברים. חיבור של התורה לא היה יכול לאפשר פסוקים ברורים אלו, המדברים על שלמות התורה כבר בשלב הראשוני ביותר בימי משה.
6) גם היסטוריונים מלפני 2000 שנה ויותר, אשר עסקו בהשמצת העם היהודי, לא הזכירו מחלוקת בדבר שלמות התורה.
7) חז"ל, אשר עסקו בכל אות במקרא לאורך ארבעים מסכתות, היו ידועים ברמה ביקורתית שאין דומה לה: הם לא חששו לעסוק גם בסוגיות הקשות ביותר במקרא, להעלות כל שאלה, וגם להותיר שאלות בלא תשובה. הם ביקרו את ההיסטוריה, המנהיגים הידועים ביותר ואפילו את עצמם. הם עסקו בהלכה וגם בשאלות אמוניות, רבות מהן הותירו בסימן שאלה. ובכל זאת, בכל הגמרא כולה לא מוזכרת טענה אחת בדבר שלמות התורה.
8) גם הזרמים שיצאו מן היהדות לאורך הדורות, מעולם לא העלו טענה כנגד שלמות התורה. כך הם לדוגמה כת הבייתוסים, השומרונים והקראים. כתות אלו חלקו על מעמד הסנהדרין, אך לא על שלמות התורה ומשה רבינו.
9) הארכיאולוגיה של ארץ ישראל גילתה כיתובים, תחריטים, מטבעות, מגילות וספרים חיצוניים רבים (ספר חנוך, ספר היובלים) השופכים אור על ההיסטוריה המקראית. ובכל זאת שום כיתוב, מגילה או תחריט באבן לא גילו ולא הזכירו אי-איזו מחלוקת בדבר שלמות התורה או כותבה.
10) ישנה גם הוכחה חד-משמעית לאורך כל ספר התורה עצמו, שהוא לא יכול להיות מחולק או מחובר. סתירות למראה, לא נמצאות רק בין פרקים או פסוקים במקרא, אלא גם בין דינים ומשפטים מפורשים, ואפילו בפסוק בודד. למרות זאת התורה מחייבת את כל בני-העם היהודי לקיים את כל מצוותיה, כשעל מצוות רבות קיימת גם אפשרות לעונש מוות. מצוות התורה לא ניתנו בגדר המלצה או עצה טובה, אלא חיוב משפטי תקף, ולכן שלמות התורה היא כורח המציאות. לאור נתונים אלו, אפילו המדמיינים "תורה מחוברת" יאלצו להבין, שהתורה שניתנה לעם היהודי היתה חייבת להיות שלמה, כי התורה מאבדת כל תוקף הלכתי כאשר מנסים להתייחס לכתוב בה בלא ביאור חיצוני. אפילו לשיטת המדמיינים את "חיבור התורה", היה על מוסרי המקרא להסכים בדבר המצוות הכתובות בה, המחייבות כל אדם מישראל, ובמיוחד בכל הדינים הנוגעים לענישה. אולי ניתן למסור תורה שהסיפורים בה נמצאים בגרסאות שונות, אך לא ניתן למסור תורה שהמצוות בה נאמרות בגרסאות שונות. ספר משפט חייב להיות אחיד, וזו הוכחה חד משמעית לשלמות התורה, כפי שהיא ניתנה לבני-ישראל, ועד ימינו אנו. נתון זה גם מוכיח כי חייבת להיות תורה שבעל פה אשר ניתנה עם התורה שבכתב כדי לבאר את כל המצוות הכתובות בה, הכללים המקוצרים וגם ה"סתירות" המדומות. לא ניתן לומר שהתורה מחוברת, כי התורה ניתנה בראש ובראשונה עבור קיום המצוות הכתובות בה, ומצוות אלו מחייבות את שלמות התורה. מה שמלמד שכל הכתוב בתורה הוסבר באמצעות ביאור חיצוני שבעל פה (התורה שבעל פה).
ראיות היסטוריות אלו הן חד-משמעיות, ולא מאפשרות שוב לאדם רציונאלי לפצל ולחלק את המקרא בדמיונו האישי. מלבד זאת, ידוע כי גדולי הסופרים שבכל הזמנים היו ידועים דווקא ביכולתם לכתוב בלשונות רבים ומגוונים, שינוי מהיר בין סגנונות כתיבה, ואפילו היו מטמיעים סתירות ושגיאות מכוונות כדי ליצור תחושות ופרשנויות. ראו עוד על סופרים אלו:
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2518347&forum_id=4142
* * *
סתירות? קודם יש לבדוק מיהו הכותב, ומהי רמת בקיאותו:
לפני שעוסקים ברצינותו של מכתב כלשהו, עלינו לדעת מיהו כותב המכתב. אם כותב המכתב הוא עם-הארץ, אין ספק שהוא עשוי לטעות טעויות רבות, וכך נבחן את מכתבו.
אך אם נגלה שהמכתב נכתב בידי מדען ידוע-שם, אין ספק שבחינת המכתב תהיה שונה. באופן טבעי, כאשר ניתקל בסתירות ברורות, פשוטות וגלויות במכתבו של אדם-חכם מאוד, נתלה סתירות אלו בחוסר הבנתנו את חוכמתו. במקרה כזה נסבור שהחכם ניסה להעביר מסר כלשהו במה שנראה לנו כסתירה, כי מובן מאליו שאדם-חכם מאוד לא יטעה לסתור את עצמו באופן גס שמתאים רק לעם-הארץ או חולה סינילי.
וכך הוא לגבי כל סוג של סתירה, טעות או שגיאה המתגלה במכתב, כולם יתבררו ביחס לכותב המכתב.
כך הוא הדין אם תמצא שגיאת-כתיב ילדותית במכתבו של סופר-מקצועי, טעות-חשבונית פשוטה במכתבו של מתמטיקאי-ידוע, או שגיאה-היסטורית אינפינטלית בספרו של היסטוריון רב-ידע. תמיד נסיק שהקושי הקיים בטקסט הוא רק למראה.
ואכן ידועים סופרים אשר השתמשו בשגיאות כתיב מכוונות, ואפילו ילדותיות, בספריהם המפורסמים, וזאת כדי להביע חוש יצירתיות, או להעביר תחושה מסויימת הנשמעת בצליל. משוררים וסופרים ידועים בכך, כמו לואיס קארול, אדגר אלן פו, ובארצנו ש"י עגנון. הסופרים המוכשרים ביותר מוכרים בהטמעת סתירות ושגיאות-לשוניות מכוונות בנסיון להעביר מסר.
כל התייחסות למכתב תלויה בראש ובראשונה בכותבו.
תורת ישראל נטענת להמסר מפי בורא עולם בכבודו ובעצמו, שאין למעלה ממנו, אין מבין ממנו במדע כי הוא יוצר המדע, אין מבין ממנו בהיסטוריה כי הוא המכוון את ההיסטוריה וגם קורא כל הדורות מראש, אין חכם ממנו בשום תחום כי הוא נותן החוכמה.
אין ספק שיצירתו של בורא היקום תהיה היצירה המורכבת והגאונית ביותר. ולכן גם מובן שאם נמצא סתירות לשוניות או היסטוריות בספרו של בורא-היקום, נתלה זאת אך ורק בחוסר הבנתנו את הכתוב בספר, או הנמצא במדע וההיסטוריה.
לכן המאמרים העוסקים בקיומו של בורא ואמיתות המקרא, קודמים לכל חקירות התנ"ך וההיסטוריה המקראית. כי הן הקובעות את כל התייחסותנו למקרא, וגם את צורת חקירתנו.
ומה בדבר האנשים שאינם בטוחים מיהו כותב המכתב?
ובכן, במקרה זה יהיה עלינו לבדוק מה נמצא במכתב. כל חוקר יודה שהמקרא והתנ"ך כולו בעצם, שונים מכל יצירה היסטורית או תרבותית של עם במהלך ההיסטוריה האנושית.
1) המקרא עוסק בהיסטוריה: המקרא מפרט אישים, שושלות, מקומות ותאריכים בצורה ארוכה ונרחבת לאורך פרקים שלמים. מה שלא נמצא בשום דת אחרת בעולם.
2) המקרא עוסק בדין ומשפט: המקרא מפרט חוקים הנוגעים לכל אורחות החיים והחברה. גם עניין זה לא נמצא בכל דת אחרת בעולם, אשר הותירה בדרך חלל רחב בכל הנוגע לדינים וחוקי משפט.
3) המקרא עוסק במוסר: כל היסטוריון יודע שהמקרא שינה את תפיסת המוסר האנושית בכל רחבי העולם: היחס לאשה, דיני עבדים, כיבוד ההורים, דבקות באמת ועוד רבים. הדתות המתגלות בכל רחבי העולם אפילו לא מתקרבות לרמת המוסר שדורש המקרא.
4) המקרא מגלה בקיאות היסטורית נרחבת בהיסטוריה הקדומה: חוקרים מודים בימינו שהתיאורים המקראיים של תקופת אברהם והאבות, של מצרים הקדומה, המלחמות וארץ כנען מדוייקים להפליא. המקרא מציין שמות, מנהגים ודרכי ביטוי היסטוריים שהיו נהוגים במצרים ובארצות אחרות, ואפילו בחצרות המלוכה.
5) המקרא מגלה בקיאות רבה בגאוגרפיה: המקרא מתאר לפרטים מסעות ארוכים, שמות המקומות ומיקומם הגאוגרפי, כמו גם מאפייניהם היחודיים. אינספור מקומות מוזכרים במקרא, שמותיהם, מיקומם המדוייק ואפילו ההיסטוריה של מקומות אלו (מתי הוקמו ורמת ההתיישבות שבהם). מסעות בני-ישראל במדבר מתוארים בצורה מפורטת מאוד, לא רק מבחינת זמנים ותאריכים, אלא גם מבחינה היסטורית וגאוגרפית.
6) המקרא מדייק עד לפרטים הקטנים ביותר: הסיפורים המתוארים במקרא מפורטים גם לפרטים דקים, כמו דרישות הבנייה של תיבת נח (אורך, גובה, קומות, זיפות וכו'). כך נמצאים גם פרטי המשכן, מפורטים סנטימטר לסנטימר, מידות אורך, גובה ורוחב, שטח ומיקום. המקרא גם חוזר ומציין מספרים מדוייקים של שבטי ישראל בכל תקופה בהיסטוריה, היוצאים למלחמה והחוזרים מן הקרב. המקרא מתאר את מספר הבנים שהיו לכל אישיות מוכרת והתפלגותם.
7) המקרא מראה בקיאות יוצאת מן הכלל בשפה העברית: המקרא מראה בקיאות נרחבת במילים העבריות, בשורשים והלשונות, לא רק של השפה העברית, אלא גם זו של עמים אחרים. המקרא לא רק משתמש בשפה העברית בלשון הגבוהה, הרשמית והמורכבת ביותר המוכרת לנו, הוא גם מסביר מילים רבות, את השורשים, הניבים והמשמעות שלהם.
8) המקרא מציג יכולת ספרותית יוצאת מן הכלל: רבים רואים במקרא את פאר היצירה האנושי, לא רק ההיסטורי, אלא גם הספרותי. הלשון המורכבת של המקרא משתמשת בניבים מתוחכמים והטיית מילים בגיוון ויצירתיות. במקרא נמצאים לא רק תיאורים יבשים של שושלות ותאריכים, אלא גם חרוזים ושירה ספרותית הצריכה פירוש וביאור. המקרא טבע פתגמים וגם מילים חדשות, ופעמים רבות משתמש ברמזים וחידות הדורשים להידרש.
9) המקרא מראה על רמה ביקורתית שאין דומה לה: לאורך כל התנ"ך נמצאת ביקורת קשה ונוקבת כלפי האישים הגדולים והחשובים ביותר בהיסטוריה היהודית: הם הנביאים, מוסרי התורה, המנהיגים, הלוחמים, המלכים, ואפילו אבות שבטי העם-היהודי. אך המקרא אינו מסתפק רק בביקורת חריפה כלפי המנהיגים של העם, הוא מבקר בצורה קשה גם את העם היהודי עצמו, ומדווח גם על אירועים מעליבים מאוד בהיסטוריה. כך לדוגמה נכתב במקרא (שמות פרק לג, ה): ויאמר ה' אל משה, אמור אל בני ישראל: אתם עם קשה עורף!", (פס' ג): "כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה!", (דברים פרק ט, ו): "וידעת כי לא בצדקתך ה' אלוהיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה, כי עם קשה עורף אתה!", (פס' יג): "ויאמר ה' אלי לאמור: ראיתי את העם הזה, והנה עם קשה עורף הוא!" - כל האומות בעולם ידועות דווקא בהאללת מנהיגיהם, בהם ראו את כליל השלמות, ולא העזו לפצות מילה נגדם. הדתות הגדולות בעולם מתארות את מנהיגיהם כנקיים גמורים מכל רבב של טעות או חטא. המקרא לעומת זאת מתנהג באורח שונה לחלוטין מכל תרבות ודת אחרת בהיסטוריה האנושית, ומבקר בצורה אובייקטיבית מאוד את אבות העם, מנהיגיו, נביאיו, מלכיו וכמובן אותו עצמו.
10) המקרא מציב מעמד-היסטורי בראשו: במקרא מתוארים מאורעות אדירים להם היו נוכחים כל בני-העם היהודי ללא יוצא מן הכלל. לפי המקרא, התורה לא ניתנה בסתר על ידי יחיד, אלא במעמד היסטורי לאומי, לאחר עדות למאורעות היסטוריים היוצאים מגדר הטבע. סיבה זו מעניקה למקרא מעמד היסטורי-לאומי, ולכן גם סיבה רציונאלית מאוד להאמין בכתוב בה, ולראותם כעדות והוכחה לקיומו של בורא העומד מאחוריהם, וכתיבת התורה בכלל.
אין ספק שלאור נתונים אלו, זהותו של כותב המקרא מתבררת. אפילו אתאיסטים קיצוניים יאלצו להודות שכותב המקרא היה בקיא בהיסטוריה, ורחוק מאוד מהתואר "פרימיטיבי" או "עם הארץ". הפירוט ההיסטורי, השפה הלשונית, המשפט, הספרות והגאוגרפיה במקרא הם תוצר של אינטלגנציה גבוהה של משכיל המתמצא ועוסק בכל התחומים הידועים.
לאור מידע זה, אין ספק שצריך להתייחס בצורה מלומדת למקרים בהם ימצאו שגיאות או סתירות ברורות, פשוטות וגלויות בטקסט המקראי. מובן שכותב המקרא ידע מה הוא כתב, ולא היה טועה טעויות ילדותיות או סותר את עצמו בצורה כה גלויה וברורה. מכיוון שחוכמתו של כותב המקרא התבררה, אין ספק שטעויות או סתירות שימצאו במקרא, ייוחסו מיד לחוסר הבנתנו את המקרא ואת כוונת כותבו.
מה גם שהעוסקים בתורה, לאורך כל התקופות, תמיד התגלו כאנשים המשכילים והנבונים ביותר, שלא רק ידעו קרוא וכתוב, אלא הראו על חוכמת חיים, הבנה בפסיכולוגיה ונפש האדם, ורמת יצירתיות שאינה קיימת בשום תחום טקסטואלי אחר. הרבנים ידועים כמי שדיקדקו בכל אות במקרא, ואפילו היו סופרים את מספר האותיות בתורה (על כן נקרא הם בשם הקדום "סופרים"). אין זה צירוף מקרים בלבד, המקרא קורא למשכילים ללמוד בו ולדקדק בכל הכתוב בו.
* * *
סתירות מכוונות בטקסט המקרא:
כל בחינה של הטקסט המקראי, תיעשה מעתה לאור הכרתנו בבקיאותו ההיסטורית והלשונית של כותב המקרא וחוכמתו.
רק כאשר אנו יוצאים מנקודת הנחה אובייקטיבית זו, ניתן להבחין בסתירות מכוונות בטקסט המקרא, שככל הנראה נועדו לביאור נרחב בעל פה. היא התורה שבעל פה, הנטענת להמסר עם התורה הכתובה, המבארת לפרטים את כוונת המקרא בכל מילה ואות.
ונציג מספר דוגמאות, המראות כולן על כוונה עמוקה יותר בדבריו של כותב המקרא, ועל חוסר הבנתנו השטחית את כוונתו.
1) קללת הנחש.
כך לדוגמה, נכתב בתורה על קללת הנחש: "ועפר תאכל כל ימי חייך". מובן כי לאורך כל התקופות בהיסטוריה האנושית, תמיד ידעו בני-האדם שהנחש הוא חיה טורפת, ארסית ומסוכנת. ובכל זאת המקרא מתאר את הנחש בקללה זו כיצור האוכל עפר כל ימי חייו. מובן שכותב המקרא ידע את מה שיודע כל ילד, ולכן יש לחפש משמעות עמוקה יותר בכוונתו. זו דוגמה לשגיאה מכוונת, לשון גוזמא וסתירה בטקסט, שנועדו לביאור ועמקות.
אפשר לומר שבכך המקרא הדגיש את אחריתו של המסית-לרע, ואת גודל עונשו. התורה שבעל פה מבארת זאת באורח דומה: הנחש מלחך עפר בלשונו כל ימי חייו, כי הוא חסר גפיים וזוחל על פני העפר. המקרא הקצין תופעה זו, כדי להדגיש רעיון מוסרי מסויים. מכיוון שהמקרא מאפשר להסיק על רמת בקיאותו של הכותב, יהיה עלינו לבדוק כל טענה לשגיאה או טעות היסטורית/לשונית/מדעית באופן זה.
2) בריאת האדם.
כך לדוגמה, נאמר בסיפור הבריאה בבראשית הפסוק הבא: "ויאמר א-לוהים: נברא אדם בצלמנו כדמותנו", אך המקרא אינו נותן מקום לביאור בדבר יצירת האדם, ופסוק אחד לאחר מכן הוא מדגיש: "ויברא א-לוהים את האדם בצלמו" (בראשית, פרק א, פס כז).
מכיוון שהמקרא כותב בצורה ברורה שהבורא לבדו אחראי ליצירת האדם, אין ספק שהפסוק הקודם ("נברא אדם בצלמנו") נכתב בכוונת תחילה באורח זה, כדי שיבואר. גם במקרה זה לא ניתן לומר שכותב המקרא טעה או התבלבל, גם מכיוון שהמקרא מאפשר להבחין בבקיאותו ודייקנותו של הכותב, וגם מכיוון שהפסוק צמוד לפסוק הבא אחריו. סתירה שכזו, כפי שקל לראות, היא מכוונת. כותב המקרא השתמש בלשון של רזים, כדי שדבריו יבוארו.
3) בריאת האשה.
בספר בראשית (פרק א, כז) נאמר: "ויברא א-לוהים את האדם בצלמו... זכר ונקבה ברא אותם", אך בפרק ב נאמר: "ויצר ה' א-לוהים את האדם עפר מן האדמה... ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם וישן ויקח אחת מצלעותיו... ויבן את הצלע לאשה". מצד אחד ברא הא-לוהים את האדם והאשה בצלמו, ואילו אחר כך הוא ברא את האדם יחידי ורק לאחר מכן יצר את האשה מצלעו. טקסט זה נראה כמו סתירה במקרא, לפחות לפי הבנתנו השטחית. אך מובן שכותב המקרא ידע והבין את מה שהוא כותב, ולא היה טועה בתיאורים קרובים כל כך. פסוקים אלו, בדומה לפסוקים העוסקים בבריאת האדם, דורשים ביאור בעל פה. כותב המקרא רצה שהלומדים במקרא יתעמקו בכוונתו ויגיעו אליה.
ואכן. בתורה שבעל פה לימדונו רבותינו מפי השמועה, שהפרק הראשון בבראשית נאמר על כלל הבריאה, ואילו הפרק השני פירט את המעשים שנעשו בבריאה. כך כותב רש"י על הפסוק: "ויברא ה' א-לוהים (בפרק א) זהו כלל סתם בריאתו וסתם מעשיו (כאשר בפרק ב) חזר ופירש - ויפל ה' א-לוהים תרדמה".
כך שהפסוק הראשון עוסק בתיאור כללי של הבריאה, ולכן בריאת האנושות מוזכרת בקצרה בסוף הפרק. פרק זה מלמד שהבורא יצר את כל בני-האדם באשר הם בני-אדם, כולם הם בני-האלוהים, ורק הא-לוהים אחראי ליצירתם. בפרק השני לעומת זאת מפורט אותו "יום שישי" וכיצד בדיוק ברא בו הא-לוהים את האדם והאשה.
4) בריאת העופות.
על בריאת העופות בספר בראשית (פרק א) נאמר כך: "ויאמר א-לוהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ...", אך בפרק ב נאמר: "ויצר ה' א-לוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים". מצד אחד כתוב שהבורא יצר את השרצים והעופות מן המים (או אולי את העופות ישירות בשמים), אך אחר כך כתוב שהבורא יצר את כל חיות השדה וגם את העופות מן האדמה. מפשוטן של מקראות נראית כאן סתירה בדברים, המראים על כוונתו של כותב המקרא.
על עניין זה, לימדונו חכמינו מפי השמועה, ש-ה' ברא את העופות מן הבוץ (שהוא גם אדמה, וגם יש בו מים) ולכן לא קיימת סתירה אמיתית בין הפסוקים. כתב רש"י על הפסוק: "ללמד על העופות שנבראו מן הרקק" (תערובת של מים).
5) מיטת יעקב.
כאשר יעקב עזב את ביתו (בראשית כח) נאמר "ויפגע במקום וילן שם... ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא", אך לאחר שהתעורר יעקב בבוקר מחלומו על סולם המלאכים, נכתב "וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה". הרי לך סתירה בין הפסוקים, כאשר תחילה נאמר על יעקב שהוא לקח כמה מאבני המקום כדי להניחם לפני ראשו, ואחר כך נאמר שהוא לקח רק אבן אחת אותה הוא הניח לפני ראשו. מפשוטם של דברים נראית סתירה במקרא, סתירה בפסוקים צמודים, המראים על דרישה מכוונת מן הקוראים לנסות להבין את הכוונה הנסתרת שמאחורי הדברים.
והעניין נדרש בספרי המדרש, אותו לימדו רבותינו מפי השמועה. על פי המדרש, האבנים התווכחו ביניהם דרך משל על רצונן לשרת את הצדיק (שהרי כל הבריאה נבראה עבור הצדיק) וכדי להראות לנו עד כמה כפופה הבריאה לצדיק, עשה ה' שהאבנים יתחברו יחדיו לאבן אחת. כך אומר רש"י:" התחילו האבנים מריבות זו עם זו זאת אומרת עלי יניח הצדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת".
כותב המקרא התכוון להראות פסוקים סתומים, כדי שהלומדים יצטרכו להתעמק בכוונתו. לפי ביאור הכתובים, התכוון כותב המקרא ללמד את הקוראים מוסר בדבר חשיבות הצדיק בבריאה. ההתעמקות בכל מילה בתורה, והשמועה שעברה מדור לדור, גילו לנו את פירושו האמיתי של הפסוק, והמעשה שעשה ה' לאבנים כדי להראות בדרך משל כיצד הבריאה סובבת את הצדיק ומשרתת אותו, הצדיק מקיים את הבריאה כי הכל נברא עבורו.
6) משה או ישראל?
בספר במדבר (פרק כא, כא) נאמר: "וישלם ישראל (כלומר עם ישראל) מלאכים אל סיחון האמורי", אך בספר דברים (ב, כו) נאמר "ואשלח (משה ע"ה דיבר בפסוק זה) מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון". מצד אחד אנו רואים שעם ישראל מינה מלאכים לשלוח אותם לסיחון האמורי, אך בפסוק אחר נאמר שמשה הוא מי ששלח את המלאכים אל סיחון. נראית כאן לכאורה סתירה נוספת בין המקראות על פשוטו של מקרא.
מן הביאורים שבעל פה (המדרשים) למדנו שהמקרא החליף בין משה רבינו לעם ישראל כדי להראות לנו שמשה מייצג את עם ישראל בתור נשיא הדור, כך שהחלטותיו הן כהחלטות העם ואין הפרדה בין השנים. כך כותב רש"י: "הכתובים הללו צריכים זה לזה... שמשה הוא ישראל, וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור". אין ספק שכותב המקרא ידע מה הוא כתב, ומכאן שמה שמאחורי מה שנראה לנו כמו סתירות מסתתרות כוונות עמוקות, מוסריות והגיוניות מאוד.
דוגמאות אלו מלמדות אותנו שכותב המקרא יצר בכוונת תחילה את מה שנראה לנו כמו סתירות. מי שמכיר במהותו של כותב המקרא, מתחקה אחרי פירושו ומתעמק בהם, וכך יגלה את כוונותיו המחכימות.
* * *
סתירות מכוונות בדינים ומשפטים:
גם בדיני המקרא קל להבחין בלשון המקוצרת, ואפילו בסתירות מכוונות, שנועדו כולן כדי לדרוש את הפסוקים בעל פה, ולהגיע לחוקי דין ומשפט מתוך מסורה חיצונית, ביאור שבעל פה, הנקרא גם "התורה שבעל פה".
הדינים במקרא שונים מכל הדוגמאות אותן ראינו בסיפורי המקרא. כי הרי איש לא יוכל לטעון שהמקרא טעה בהצגת דינים והלכות המיועדת לכל אדם מישראל. סיפורים אולי ניתנים לפרשנות אישית, אך דינים הם חוק קבוע. מה עוד שמצוות התורה מחייבות את כל בני-העם היהודי ללא יוצא מן הכלל, ועל רבים מהם מתחייב האדם בעונש מוות. לא יתכן שמוסר המקרא יטעה בעניין חמור שכזה, שגם אינו ניתן לפרשנויות (לפחות לא בעיקרי המצוות ומשמעותן).
אפילו לדעת האנשים המדמיינים שהמקרא מחובר: לא יתכן לטעון שיחוברו במקרא דינים סותרים, ולשון חסרה, שאינם מאפשרים קיום תקין של המצוות. גם לפי דמיונם, הרי שהמוסרים את המקרא היו חייבים להגיע להסכמה בדבר המצוות והדינים הכתובים בתורה. אחרת איש לא יוכל לקיימם (!). מידע זה מוכיח באופן שאינו ניתן לפרשנות כלל, שכל הנוסחאות וה"סתירות" בתורה הן מכוונות, ונועדו כדי שידרשו ויבארו אותם בעל פה. נתון זה גם מוכיח את קיומה הודאי של מסורה שבעל פה, שניתנה עם התורה הכתובה, כדי לבאר את כל המצוות.
1) עין תחת עין?
גם הפסוק הידוע "עין תחת עין, שן תחת שן" נאמר בתורה על דרך זו. כותב המקרא כבר גילה את הרמה המוסרית הגבוהה של המקרא, האוסרת לנקום ("לא תטור ולא תקום") והמחייבת לעזור אפילו לשונאים. מלבד זאת, רק פסוקים ספורים לפני כן, נאמר במקרא מפורשות שהפוגע בחבירו ישלם את מחיר-רפואתו וימי-עבודתו (שמות, פרק כא, פסוק יח): "וכי יריבון אנשים והיכה איש את רעהו באבן או באגרוף, ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו - וניקה המכה, רק שיבתו יתן ורפוא ירפא". אין ספק שהדין במקרא נאמר בלשון מחוכמת בכוונת תחילה, וזאת כדי שיבארו אותה בעל פה. כותב המקרא התכוון להשתמש בלשון זו, מתוך כוונות לשוניות ומוסריות אשר נידונו במאמר נפרד:
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2565831&forum_id=4142
2) מה זובחים?
בספר שמות (יב, ה) נאמר "שה תמים... מן הכבשים ומן העזים תקחו" (לקורבן), אך בספר דברים (טז, ב) נאמר: "וזבחת פסח ל-ה' אלוהיך צאן ובקר (פרות)". הרי שמצד אחד ה' מצווה לזבוח דווקא מן הכבשים והעזים, ואילו בפסוק אחר מצווה ה' לזבוח כל סוג של צאן ואפילו פרות.
המסורה שבעל פה לימדה אותנו מה ביקש ה' לקורבן. הצאן נועד לקורבן הפסח, ואילו הבקר נועד לקורבן חגיגה. כך אומר רש"י: "וזבחת פסח לה' אלוהיך - צאן, שנאמר מן הכבשים ומן העזים תקחו. ובקר - תזבח לחגיגה". אין ספק שכותב המקרא הציע הלכה לבני-דורו, ולכן היה חייב להיות ברור בעניין זה. זו דוגמה לסתירה מכוונת, אשר נועדה לביאור בעל פה. כותב המקרא כתב מצוות אלו מתוך כוונה שהמעיינים בהם יכירו את הסברם וביאורם שבעל פה.
3) מאיזה גיל מתחילים הלויים לעבוד במשכן?
כאשר נרצה לדעת מאיזה גיל מתחילים הלווים לעבוד במשכן, נפתח את ספר במדבר (ד, כג) ונראה את הפסוק הבא: "מבן שלושים שנה ומעלה עד בן חמישים שנה", אך בספר במדבר (ח, כד) נכתב: "מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבוא צבא בעבודת אוהל מועד". הרי לך שמצד אחד אומר ה' שהלווים מתחילים את עבודתם רק בגיל שלושים, ואילו בפסוק אחר אומר ה' שהלווים מתחילים את עבודתם כבר מגיל עשרים וחמש.
המסורה שבעל פה לימדה אותנו שהלווים מתחילים ללמוד כיצד לעבוד במשכן בגיל 25 אך אך את עבודתם המעשית הם מתחילים רק בגיל 30. כך כותב רש"י על הפסוק: מבן כ"ה... בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים, ובן שלושים עובד". מובן שפסוק זה היה אקטואלי במשך קרוב לאלף שנה, ולכן המקרא היה חייב להיות ברור בעניינים דוגמת אלו. זו הוכחה לכך שהסתירות במקרא הן פרי-יצירתו של כותב המקרא, אשר ייעד את ביאורם למעבירי הביאור שבעל פה.
4) שבט לוי מקבל נחלה של אלף או אלפיים אמה?
לעיתים אנו מוצאים סתירה אף בפסוק בודד. שבט לוי כידוע לא קיבל נחלה בישראל, אלא קיבל כארבעים ושמונה ערים לגור בהם ומגרש מסביב לערים. אך מהו גודל המגרש שמסביב לערים? כך כתוב בספר במדבר (לה, ג): "והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו בהמתם... מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, ומידותם מחוץ לעיר... אלפיים באמה". מצד אחד הפסוק קובע שהמגרש החיצוני צריך להיות כאלף אמה, אך בהמשכו הוא קובע שמידות המגרש שמחוץ לעיר הם כאלפיים אמה. הרי דוגמה נוספת לסתירה מפורשת מפשוטו של מקרא, ואפילו בתוך פסוק בודד (!). אין ספק שהלכה זו היתה אקטואלית מאוד לאחר ישוב הארץ ועד חורבן בית המקדש השני. המקרא היה חייב להיות ברור בעניין זה, ומכאן שסתירה זו היא מכוונת, והביאור לה חייב להמצא בתורה שבעל פה.
ובכן, הביאור שבעל פה מלמד שהלווים מקבלים סך הכל אלפיים אמה מחוץ לעיר, כאשר אלף מתוכם (מן המגרש הפנימי יותר) ניתנים כשטח ריק לנוי, והנותרים לשדות וכרמים. כך אומר רש"י על הפסוק: "אלפיים הוא נותן להם סביב, ומהם אלף הפנימיים למגרש, והחיצוניים לשדות וכרמים". גם פירוש זה עשוי להראות לנו רחוק מפשוטו של מקרא, אך הוא הפירוש האמיתי ליישב את הפסוקים.
דוגמאות אלו היו בסך הכל רשימה קצרה של סתירות בהבנת המקרא, הניתנות כולן לביאור אצל כל מי שמתעמק בדברים ובאמת רוצה להבינם. כל בר-דעת מבין שהבורא לא טעה בהבנת הדברים וכתיבתם, כשאפילו אדם בשר ודם לא היה טועה בסתירות כל כך פשוטות וקרובות זו לזו. ומכאן המסקנה הפשוטה, שיש פירוש אמיתי למקראות. המקרא ניתן עם ביאור שבעל פה, והתורה חייבת להיות מקשה אחת.
* * *
ההגיון מחייב שעם התורה הכתובה ניתן גם ביאור מפורט בעל פה:
הלומד את המקרא בעין אובייקטיבית, לא יתקשה לגלות שלא קיימת כמעט מצווה אחת בתורה אשר ניתן להבין בבירור לפי פשוטה. התורה משתמשת בלשון מקוצרת בכוונת תחילה, ולעיתים גם בראשי פרקים בלבד, כאילו היו הדברים מפורטים במקום אחר. כך לדוגמה נאמר מספר פעמים הפסוק "והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך" - כשלא מפורט בכל התורה מהן טוטפות, איך הן נראות, ממה הן עשויות או איך מכינים אותן. התורה כותבת "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" - אך בכל התורה לא מצויין מהי מזוזה, איך היא נראית, ממה היא עשויה, מה כותבים בה, וכן הלאה. גם מצוות השבת, עליה נהרגים, נאמרה כסיכום בלבד: "לא תעשה כל מלאכה", וזאת בלי שום פירוט מהי מלאכה, האם היא תלויה במאמץ, בתשלום הניתן עליה, או האם ניתן לעבור עליה בעת פיקוח נפש. התורה לא כותבת על כך מילה, ואפילו המחפש רמזים בתנ"ך, יגלה שאין פשט אחיד. עוד התורה כותבת על יום השבת "אל יצא איש ממקומו ביום השבת" - אך היא לא מפרטת כלל מהו מקום, האם המדובר בעיר, או ברחוב, או אפילו בחדר? ומהם הגבולות המדוייקים מתוכם אסור לצאת? ומה בדבר מקרה חירום? התורה יוצאת מנקודת הנחה שהקוראים אותה כבר יודעים את כל פרטי דיניה ממקור חיצוני כלשהו. יש גם מצוות שרק הוזכרו ללא שום פירוט כלל, כמו "וזבחת... כאשר ציויתיך" - יש כאן דין על צורת השחיטה, אך בכל התורה לא ראינו הסבר כיצד לזבוח, או כיצד שוחטים. היכן צווינו בכך?
לעיתים המצוות נוגעות גם לחיי-אישות. בתורה כתוב על גירושין "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" - אך לא מוזכר אפילו ברמז כיצד מתחתנים, כיצד הופכת אשה לאשת-איש, או אפילו מהו "ספר כריתות" ומה בעצם כתוב בו, דיני עדים וכו'.
הקורא במקרא לפי סדר, יגלה שכך נראות כל המצוות בתורה, כמו ברית מילה, סוכות, עשיית מצות ואפילו מצוות השבת - כל המצוות ניתנות בלשון מקוצרת מאוד, לעיתים ברמזים, כאילו הן היו סיכום או מפתח עניינים - ולכן המסקנה הבלתי נמנעת שעם התורה נתקבל גם פירוט מפורט וברור בעל פה.
התורה כותבת בקיצור "לא תעשה כל מלאכה", כי בביאור שבעל פה כבר קיבלו בני-ישראל מהן המלאכות האסורות בשבת, דיניהם ופרטיהם.
התורה כותבת בקיצור נמרץ "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", כי בביאור שבעל פה כבר הוסבר מה כותבים במזוזה, באיזו שפה, היכן מניחים אותה על משקוף הדלת וכו'.
התורה כותבת בקיצור לעשות ברית מילה, כי בביאור שבעל פה כבר הוסבר כיצד עושים את ברית-המילה, ומתי היא נדחית.
התורה כותבת בלשון קצרה "וזבחת... כאשר ציויתיך", כי בתורה שבעל פה כבר התבאר כיצד שוחטים בהמה ומתי היא אסורה לאכילה.
כך הן כל המצוות בתורה: סוכה, ציצית, תפילין, מצות בפסח, נישואין, גירושין, שחיטה, עירובין, עדות, כלאים, נדרים, נזירות וכן הלאה וכן הלאה.
ללא ביאור מפורט וברור של כל המצוות התורניות - מאבדת התורה כל תוקף הלכתי ומעשי, פשוט, כי לא ניתן לקיימה (מובן שאי אפשר להרוג מחלל שבת על הספק, או לקפח חייו של אדם בשבת על שם הספק בלבד).
מכיוון שדיני התורה נראים כמו סיכום ומפתח עניינים להלכות רבות ומפורטות, ההגיון מחייב שעם התורה שבכתב ניתן גם ביאור שבעל פה, אשר הועבר מדור לדור. ואכן עם ישראל מעביר מזה אלפי שנים ביאור שבעל פה לכל מצווה ודין בתורה, ביאור מפורט וברור אשר נכתב לראשונה בשישה סדרי משנה, לפני קרוב לאלפיים שנה. בביאור זה נמצאים דיני שחיטה, המלאכות האסורות בשבת, דיני המזוזה והתפילין, וכן הלאה. בקשר שבין התורה שבכתב והביאור שבעל פה דנים חכמי ישראל (חז"ל) בתלמוד הבבלי והירושלמי (גמרא), שם הם דנים בפרטי המצוות, המקור וההסבר לכל מצווה הכתובה בתורה וביאורה שבעל פה.
הוכחה לוגית-טקסטואלית זו מהווה עדות נחרצת לכוונתו של יוצר המקרא לפרט את דבריו בעל פה. כי לא יתכן לומר שנמסרה לבני-ישראל חוקים עם סתירות גלויות ודיני-משפט חסרי פשר מפאת הלשון הקצרה. דינים אלו אינם בגדר המלצה, אלא חוק כלפי כל עם ישראל, ודינים רבים בתורה מחייבים את העובר עליהם במוות, לפיכך מוכח שהתורה אשר נמסרה לבני-ישראל היתה מוסכמת וברורה לכל מקבליה. בירור והסכמה זו יכולים להעשות אך ורק בעל פה, כי התורה הכתובה אינה מספקת די אינפורמציה להבנת מצוותיה מחד, ומשתמשת בסתירות מכוונת מאידך.
אילו היתה כותבת התורה בלשון שלמה וברורה לכל אדם, ודאי היו רבים מתכחשים לתורה שבעל פה (ואפילו אם התורה שבעל פה היתה מוזכ