הבהרה: אין לי שום כוונה להתווכח או לזלזל בדתיים לאומיים. אינני רוצה בעימותים, שנאה, כעס, זילזול או מלחמה. זיכרו שכולנו אחים, וכל הויכוחים האידיאולוגיים נובעים בראש ובראשונה מתוך אהבת איש את רעהו ולא מתוך שום רגש של שנאה כלל. בדיוק להיפך: מאמרים אלו נכתבו מתוך אהבת האמת, ומתוך אהבה מיוחדת לכל אחי הדתיים הלאומיים. אמת יש רק אחת, ומתוך אהבה ודאגה לאחי הלאומיים אני מציע להם את האמת הזאת. איני אלא יהודי פשוט המבקש לקרב את כל אחי לתורת האמת והיהדות המקורית מדורי דורות.
במאמר זה נביט בתורה, בתלמוד ובחיי רבותינו מדורי דורות, ונבדוק אחת ולתמיד, מי הולך בדרך ה', דתיים לאומיים, או חרדים?
* * *
מהם דתיים לאומיים?
יש הרבה חילוקי דעות בין דתיים לאומיים, אך אצל כולם ימצאו השקפות דומות:
1) לאומיות: הם סבורים ששלטון יהודי, ואפילו יהא הוא חילוני, הוא ליגיטימי מצד התורה ויש להשתתף בו.
2) חגים: לדעתם יש להשתתף בתאריכים שהמדינה החילונית קבעה (יום השואה, יום הזכרון, יום ירושלים).
3) שמחה: לדעתם יש לחגוג את השלטון על הארץ (יום העצמאות), ולהתפלל בו (הלל).
4) חוקים: לדעתם יש לקיים ולהישמע לחוקי המדינה החילונית גם מצד התורה.
5) צבא: לדעתם יש לשרת בצבא ולהשמע להוראות המפקדים, אפילו יהיו הם כופרים.
6) כיבוש: לדעתם מצוות ישוב הארץ אקטואלית בימינו, ולכן יש לכבוש את כל שטחי הארץ מידי הערבים, ולא לוותר עליהם.
7) לבוש: לדעתם זה לגיטימי להתלבש כמו חילונים וגויים, כל עוד האדם מניח כיפה וציצית.
8) קהילה: לדעתם זה ליגיטימי להתגורר בין חילונים, לעבוד עם חילונים ולחיות עם חילונים.
9) מסגרות לימוד: לדעתם שילוב בין לימודי חולין ללימודי קודש הוא ליגיטימי, והוא דבר שלכתחילה.
10) אוניברסיטאות: לדעתם לימודי חולין באוניברסיטאות הוא דבר ליגיטימי.
11) אמונה: לדעתם הקמת המדינה בארץ והכיבוש הם תחילת הגאולה ("אתחלתא דגאולה").
12) כבוד לציונים: הם מכבדים את מנהיגי הציונות ו"מקימי המדינה", ואפילו יהיו הם מתבוללים.
13) הגדרה: הם מכנים עצמם בשם "לאומיים" או "ציוניים" מתוך התחברות עם השלטון הקיים.
14) פשרנות: לדעת רבים מהם זה ליגיטימי לצפות בסרטים, בטלויזיה, באינטרנט, לשמוע רדיו חילוני ולקרוא עיתונים חילוניים.
מי שאינו מסכים עם דעות אלו - אינו דתי לאומי, ולכן יכול לכנות עצמו בשם "חרדי", "חרדי מבחינה השקפתית", "דתי", "מסורתי" או פשוט "מתחזק". מאמר זה מיועד למי שאוחז באחד או יותר מן ההשקפות המוצגות בסעיפים הנ"ל.
* * *
חרדים או דתיים לאומיים, מה התורה אומרת?
לבוש ודרך חיים מיוחדת ליהודים:
1) חיים ומראה שונים משל הגוי (במדבר כג, ט): "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
2) היהודי צריך להיות שונה מן הגוי בלבושו ומנהגיו. הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק יא): "אין הולכין בחוקות הגויים, ולא מידמין להן - לא במלבוש, ולא בשיער, וכיוצא בהן: שנאמר "ולא תלכו בחוקות הגוי" (ויקרא כ,כג), ונאמר "ובחוקותיהם, לא תלכו" (ויקרא יח,ג), ונאמר "הישמר לך, פן תינקש אחריהם" (דברים יב,ל). הכול בעניין אחד הוא מזהיר: שלא יידמה להן - אלא יהיה הישראלי מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר "ואבדיל אתכם מן העמים".
הסבר: מן התורה וההלכה למדים שהיהודי צריך להיות שונה מן הגוי בלבושו, דעותיו והליכותיו. והנה הדתיים הלאומיים מתלבשים בדיוק כמו חילונים וגויים. ניתן למצוא אצלהם את אותם בגדים, אותן תסרוקות, אותה תרבות ואותן דעות. החרדים לעומת זאת שומרים על קוד לבוש מיוחד להם, והשקפה המיוחדת להם, וקוד חיים מיוחד זה נמצא בעם היהודי לאורך כל הדורות.
חיים בקהילה משותפת, רחוק מגויים או עושי עבירות:
1) צריך לחיות רק בין שומרי מצוות. הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ו, א): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע, ואומר אשרי האיש וגו', וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים".
2) אסור לחיות עם עוברי עבירות, ואפילו כדי לקרבם לתורה. בפרקי אבות (פרק א, ז): "רבי נתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורעות". בפרקי אבות (פרק ט, ד) נאמר: "אל תתחבר לרשע ואפילו לקרבו לתורה". ומיהו נקרא רשע על פי ההלכה? בטור חושן משפט (סימן לד, סק"ב, אחרי "רשע פסול לעדות): "איזהו רשע - כל העובר על עבירה שחייבים עליה מלקות, וכל שכן אם עובר על חייבי כריתות ומיתות בית דין לא שנא אם עובר לתיאבון לא שנא להכעיס". כך כתב גם הרמב"ם, וכך נפסק גם בשולחן ערוך.
3) בפרקי אבות דרבי נתן (פרק ל, מ"ג) כתוב: "רבי עקיבא אומר: כל המתדבק בעוברי עבירה, אף על פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פרעניות כיוצא בהן". ופירש רבנו יונה: "ואל תתחבר לרשע, שהוא עונש גדול שאין כמותו, כי החטא החמור פשע בו - עשה עבירה אחת, אבל זה - בכל העבירות שעושה הרשע יש לו חלק בהם ונמצא עושה חטאים רבים גדולים ועצומים".
הסבר: מן ההלכה וההדרכה המוסרית של חז"ל למדים שאין לחיות יחד עם חוטאים ועוברי עבירות, כי הם מושכים את לב האדם לדבר עבירה, והעושה כן נספה יחד איתם (גם מי שחושב שבכך הוא מקרב אותם). על כן ההלכה קובעת שיש לדור רק עם שומרי מצוות, אחרת ילך ויגור במדבר. והנה הדתיים הלאומיים חיים ביחד עם חילונים, באותן עיירות, שכונות ורחובות, כל עסקיהם ומעשיהם עם החילונים עד שמלבד הכיפה הקטנה לא ניתן להבחין ביניהם. ואכן ליבם נוטה אחרי החילונות, עד שכבר הגיעו לסף הכחדה. ואפילו הטובים שבהם נכשלים בזה, והוא יסוד החינוך.
חינוך של תלמוד תורה, בלי לימודי חולין:
1) חובה ללמד את הילדים תורה ולהחדירה לליבם בכל דרך. (דברים, פרק ו, ז): "ושננתם לבניך ודיברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך...".
2) ילדים ובני נוער צריכים ללמוד רק תורה, ועיקר לימודם צריך להיות הגמרא (מסכת אבות, פרק ה', כו): "בן חמש שנים למקרא. בן עשר שנים למשנה. בן שלש עשרה למצות. בן חמש עשרה לגמרא. בן שמונה עשרה לחופה". וכן נאמר במסכת קידושין (דף ל.): "אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניה מאי דכתיב ושננתם לבנך אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם. לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. מי ידע כמה חיי? לא צריכא אלא ליומי". ואכן בתלמודי התורה לומדים קודם כל חומש, אחר כך משנה, ולאחר מכן (ישיבה קטנה וישיבה גדולה) גם תלמוד.
3) החינוך היהודי - אלפי שנים של תורה. לאורך כל הדורות היה ידוע החינוך התורני מגיל קטן, חינוך תורני טהור, עם החדרת האמונה, קריאה נכונה בתורה, לימוד דרך ארץ, מוסר ועבודת המידות. בארצות האיסלאם נקרא תלמוד התורה בשם "כותאב", אצל יהודי תימן הוא נקרא "כניס", ובאירופה הוא נקרא "חדר"). גם בימינו תלמודי התורה מניחים בראש ובראשונה את אהבת התורה והלימוד בראש סדר העדיפויות של התלמיד, וכן נלמדים פעולות חולין בסיסיות (כמו חשבון). החינוך היהודי הוא מן החשובים ביותר בקהילה החרדית, ועד היום מהווה את היסוד התורני. לאחר התלמוד תורה היה הבחור הולך לישיבה קטנה ולאחר מכן לישיבה גדולה. רק בחורים שנשאו היו לומדים מקצועות חולין ויוצאים לשוק העבודה. מגיל צעיר היו הבחורים חדורים באמונה, כשהתורה ממלאת את כל עולמם. מקצועות כמו היסטוריה וספרות מעולם לא היו מקובלים בישיבות, כי כל-כולם נמצאים בתורה בצורה הטובה ביותר. הדתיים הלאומיים נטשו לחלוטין את מסגרות החינוך חדורי האמונה שהיו נהוגים מזה אלפי שנים, הם נטשו את החינוך היהודי. כיום לומדים דתיים לאומיים בבתי-ספר, ומתייחסים אל הגמרא והתורה כעוד מקצועות בסדר היום. בחורים לומדים בישיבות תיכוניות, ובחורים מטבעם מעדיפים מקצועות קלים מגמרא, כמו היסטוריה או מתמטיקה. אין פלא איפוא שכל כך הרבה צעירים לאומיים עוזבים את הדת. הם פשוט מעולם לא זכו להתחנך על ברכי היהדות המקורית מדורי דורות.
4) לימוד באוניברסיטאות: דתיים לאומיים רבים יוצאים לאוניברסיטה, ומכל מקום הם לא רואים בכך פסול. והנה הלימודים הללו הוציאו אינספור צעירים מן הדת. אפילו אוניברסיטת בר-אילן מלאה פריצות, וגרוע מכך - לימודי כפירה. עד היום פנו אלי אינספור צעירים לאומיים עם שאלות כפירה מן האוניברסיטאות בהם למדו. אין להם אפילו מושגי יסוד ביהדות, והמורים מלמדים אותם הבלים ופרשנות אנטי-רבנית של ההיסטוריה היהודית. רק חברה שהיא נגועה מן היסוד מסוגלת לקדם לימודים ומוסדות חינוך מן הסוג הזה. אין פלא שאפילו הרב קוק חשש לכפירה שתתפתח באוניברסיטות בארץ (בימיו - הוא לא הכיר אפילו עשירית מזה).
5) כל גדולי הרבנים לאורך הדורות עסקו בתורה ורק בתורה, וגם אלו שעסקו במדע ורפואה - עשו זאת בלית ברירה או רק לאחר שהם מילאו כרסם בש"ס ופוסקים (ומה עוד שאת לימודיהם הם לא עשו במסגרות כפרניות המעוותות את היהדות כפי שיש בימינו). לא שמענו מעולם על רבנים ביהדות המציעים לבחורים צעירים ואנשים לא נשואים ללכת וללמוד לימודי חולין. הסכנה להתדרדרות רוחנית זועקת מאליה. גם בימינו אין מתירים הרבנים ללכת ולהשיג תארים, אלא במקרים חריגים לצורך פרנסה בלבד. אין פלא שכל גדולי הדור הם אנשים אשר עסקו רק בתורה, וכל הישיבות מושתתות רק על כך.
6) השוואה פשוטה בין מסגרות הלימוד: מנסיוני האישי אני יכול לומר את ההבדל העצום בין מסגרות לימוד חרדיות ובין מסגרות לימוד לאומיות. במסגרת הדתית לאומית יש זילזול למורים, המקצוע הכי שנוא הוא גמרא, אין כלל אהבה לתורה וגם בחורים חסרי יראת שמים מתקבלים בברכה. לעומת זאת אני רואה כיום ילדים בתלמוד תורה, אני רואה מה מלמדים אותם שם: דרך ארץ, אהבת התורה, מידות טובות, דקדוק בקריאת התורה, לימוד מדרשים על החומש. ילדים מתחילים ללמוד בתלמוד תורה מגיל שלוש שנים! אני רואה ילדים קטנים בבני-ברק קוראים חומש כמו חזנים. אין ספק שילדים חרדים הם הרבה יותר משכילים מדתיים לאומיים. בבתי ספר "ממלכתיים", רבים חשים סלידה מכל דבר שבקדושה! שיטת הלימוד החרדית היא שיטת החינוך היהודית מדורי דורות, והיא היחידה שהוכיחה את עצמה. ברגע שדתיים לאומיים ויתרו עליה, הם יצאו לחלוטין מן הקהילה היהודית-חרדית של עמנו.
חשיבות התורה יותר מכל עניין אחר בחיים:
1) בזכות התורה מתקיים העולם (ירמיהו לג, כד): "ואם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". כך לימד גם רבי חיים מוולוז'ין (תלמידו של הגאון מוילנא) וכתב בספרו "נפש החיים" שאילולי לומדי התורה, לא היה העולם מתקיים.
2) עבודת השם היא עיקר חיי האדם: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך..."
3) על האדם לעסוק בתורה כל רגע מחייו: "ודיברת בם בשיבתך בדרך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".
4) על האדם לעסוק בתורה כל יומו, והיא צריכה להיות עיקר עיסוקו (יהושע פרק א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה".
5) לימוד התורה הוא מעבר לכל עניין גשמי. הרמב"ם (תלמוד תורה ג,ה): "מי שנשאו ליבו לקיים מצוה זו כראוי לה, ולהיות מוכתר בכתרה של תורה - לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על ליבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד. כך הוא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ולא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל; אבל אם הרבית תורה, הרבית שכר, והשכר, לפי הצער".
6) א-לוהים דורש רק יראת שמים ומצוות (דברים י, יב): "ועתה ישראל, מה ה' אלוהיך שואל מעימך, כי אם ליראה את ה' אלוהיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אתו, ולעבד את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך".
לעבוד רק כשאין ברירה אחרת:
1) דוגמה אישית מכל רבותינו: הרמב"ם התפרנס תחילה מאחיו ולמד רק תורה, כך עשו גם החפץ חיים, הגאון מוילנא, רבי חיים מוולוז'ין, הבן איש חי, וכל גדולי הדור האחרונים היו המובחר שבדור. והם בחרו לעסוק רק בתורה.
2) לימוד התורה כעיקר, והמלאכה רק כדרך אגב. הרמב"ם: (תלמוד תורה ג,ה): "שמא תאמר עד שאקבץ ממון ואחזור ואקרא, עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקיי ואחזור ואקרא - אם תעלה מחשבה זו על ליבך, אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם; אלא עשה תורתך קבע, ומלאכתך עראי, ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה".
3) מלאכה רק בלית-ברירה. הרמב"ם (תלמוד תורה ג): "ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו - אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה". במילים אחרות, אומר הרמב"ם, שמותר לאדם לעסוק במלאכה רק אם אין לו ברירה, רק כאשר כבר אין לו אוכל על שולחנו!
4) מי שלומד רק תורה הוא המובחר שבאדם. הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק יג): "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם--הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים" - לשיטת הרמב"ם הלומד תורה כל היום מבלי לעבוד הוא המובחר שבאדם, קודש-קודשים!
5) בימינו יש ללמוד בלי לעבוד, והיוצא לעבוד מתקלקל באופן טבעי ברוחניות. החפץ חיים כתב במשנה ברורה (ביאור הלכה, סימן רלא) שבימינו מי שיוצא לעבוד גם מתקלקל, ולכן ראוי ללמוד כל היום תורה (אפילו אם לשם כך יתפרנס על ידי אחרים!), וכך הוא כתב: "הלא ראתה עינו הבדולח מה שכתוב בטור יורה דעה סימן רמו בבית יוסף ובב"ח ובט"ז ובש"ך ובספר ים של שלמה, ומכולם העריך למענתו וכו', אך נראה לעניות דעתי שאפילו הרמב"ם ז"ל יסכים בנדון דידן להתיר, דאין דנים אפשר משאי אפשר, וכיון שכפי צורך השעה והמקום אי אפשר לזה האיש החפץ בחיים להתקיים תלמודו בידו לזכות בו את הרבים כי אם בסיפוק צרכיו על ידי אחרים, הרי הוא ככל המון הדיינים והחכמים שהיו מקבלים שכר מתרומת הלשכה, כדגרסינן בכתובות פרק שני דייני גזירות, והרמב"ם ז"ל פסק כן בהלכות שקלים פרק ד', וזה לשונו "מגיהי ספרים בירושלים ודיינים שדנים את הגזלנים נוטלין שכרם, ואם לא הספיקו להן, אף על פי שלא רצו, מוסיפין להן כדי צורכן, להם ונשיהם ובני ביתם, ואיך יעלה על הדעת שיורה בכגון זה הרב ז"ל שיותר טוב לאדם לאחוז בסכלות וחיסרון החכמה כל ימיו שהוא גרמא לכמה נזקים ומכשולות, תלמוד המביא לידי מעשה ולמנוע טוב מבעליו, מפני היותו נהנה מאת אחיו, ועיין שם עוד מה שהאריך בזה, ולפלא על בה"ט שלא העתיק רק השאלה ולא התשובה".
התורה והמצוות כיחידות הקובעות את מצבו הבטחוני של עם ישראל על הארץ:
1) אם לא יקיימו ישראל את המצוות ינצחו אותם אוייביהם (ויקרא כו, יג): "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה, ואם בחוקותי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי, אף אני אעשה זאת לכם, והפקדתי עליכם בהלה... וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם, ונתתי פני בכם וניגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם ונסתם ואין רודף אתכם... ונתתי את עריכם חרבה... והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה, ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה". במילא לא הצבא קובע את מצבו של עם ישראל לפי התורה, אלא עם ישראל עצמו - לומדיו ושומרי מצוותיו.
2) רק השומרים את המצוות והתורה יחיו ויזכו לרשת את הארץ (דברים פרק ד): "ועתה ישראל, שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות - למען תחיו, ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלוהי אבותיכם נותן לכם... ואתם הדבקים ב-ה' אלוהיכם - חיים כולכם היום".
3) לולא קיום התורה יאבד העם היהודי מעל הארץ (דברים, פרק ד, כה): "כי תוליד בנים... ועשיתם הרע בעיני ה'... אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה".
5) הארץ ניתנה רק עבור קיום התורה והמצוות. בתנא דבי אליהו, בעניין פילגש בגבעה, אומר הקב"ה: "לא נתתי לאלו ארץ ישראל אלא כדי שיקראו וישנו ויעסקו בתורה כל ענין בזמנו וילמדו דרך ארץ".
6) הזכות שלנו היא על הארץ היא זכות דתית בלבד. רש"י מביא בפירושו לפסוק הראשון בספר בראשית את דברי רבי יצחק, שאמר כי לא היתה התורה צריכה להתחיל אלא "מהחודש הזה לכם" שהיא המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל, ומובן שהתורה ניתנה עבור המצוות, אז מה טעם פתחה בבראשית? ועונה שם רש"י את דברי רבי יצחק: "משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" ומסביר רש"י שאם יאמרו אומות העולם לישראל "ליסטים אתם (כובשים) שכבשתם ארצות שבעה גויים", ישראל יענו להם: "כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". במילא כל זכותנו על הארץ היא זכות תורנית, ולא קשורה כהוא זה לכח הצבא או הממשלה בארץ.
7) מצוות ישוב הארץ היא רק לשומרי המצוות. כך כתב ה"פני יהושע" בביאור הגמרא (כתובות קיא, ב): "כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון - נראה דהיינו דוקא במי שדר בה לשם מצות ישיבת ארץ ישראל, שהיא מקום קדושה וכדי שתגין עליו זכות ארץ ישראל שלא יבוא לידי חטא, ואז אף אם לפעמים חטא בא לידו או אפילו עוון שהוא מזיד על ידי שתקף עליו יצרו, מכל מקום מסתמא גורם לו זכות ישיבת ארץ ישראל שלא לן ועבירה בידו, דלאחר שחטא ומצא עצמו עומד במקום קדוש ודאי תוהה על הראשונות ושב ורפא לו מה שאין כן מי שדר שם דרך מקרה או מפני שהוא מקום מולדתו או מפני שבח פירותיה וכיוצא בו, ומכל שכן במי שהוא מבעט בה ומזלזל בקדושת הארץ לילך אחר יצר הרע - לא דיברה התורה במתים. אדרבה, עליו נאמר: "ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה". ומפני כך מצינו כשגברו עוונות אבותינו גלינו מאצנו ושמם מקום קדשנו...". דברים אלו שומטים את הקרקע מכל מי שמוצאים זכות לכופרים החיים בארץ, שירות צבאי או התחברות עם השלטון החילוני בכלל.
התנגדות לשלטון חילוני:
1) אין התורה מכירה בשרים ונשיאים עוברי-עבירות שהעם בחר. בהושע (פרק ח, ד) מתנגד הנביא בשם ה' לעם ושריו בממלכת ישראל, שם הם היו ממנים מנהיגים חוטאים להנהיג את ישראל. וכך אומר הנביא בשם ה': "הם המליכו ולא ממני, הם השירו (מלשון שררה - נשיאות) ולא ידעתי" - כלומר ה' אומר שהוא לא מכיר בנשיאים שלא מנהיגים את העם על פי התורה. אי אפשר להמליך שלא מן התורה, ולא ניתן לקבוע שר או נשיא לעם שלא מן התורה. גם המלכים הרשעים המעטים שמלכו בישראל, עשו זאת בתקופת הנביאים ומכח דין תורה של הנביאים בעם (שלא קיים שוב בימינו). ומה עוד שהמלכים הללו לא נתמנו על ידי העם, אלא כדת משה וישראל (ראו ירושלמי, מסכת הוריות, פרק שלישי: "לאותן מלכי ישראל בלבד יש להם דין מלך ומתכפרין בשעיר, אבל לאחר דורות של מלך יהוא בליסטיות היו נוטלין אותה ולא היה להם דין מלך").
2) גם מלך חוטא יענש ביחד עם עמו - רק מלכות דתית תשרוד. בפרשת כי תבוא נאמרה האזהרה: "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך", ומיד לאחר מכן אומרת התורה כי שום שלטון יהודי (ואפילו מלך) לא יוכלו לעזור או להגן כשלא ישמרו את המצוות, ואף להיפך - המלך והשלטון החילוני יענשו ביחד עם העם (דברים כח, לו): "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן". התורה כותבת מפורשות ששלטון חילוני ואפילו יהיה זה מלך - יביאו רק לפורענות, כי רק שמירת המצוות תקבע את מצבו הבטחוני של העם. וכן נראה ברורות גם מדברי הנביאים. מיד לאחר שנתמנה שאול למלך, אומר שמואל הנביא: "ועתה הנה המלך אשר בחרתם אשר שאלתם והנה נתן ה' עליכם מלך אם תיראו את ה' ועבדתם אותו ושמעתם בקולו ולא תמרו את פי ה' והיתם גם אתם וגם המלך אשר מלך עליכם אחר ה' אלקיכם ואם לא תשמעו בקול ה' ומריתם את פי ה' והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם". הנה אומרת התורה והנביאים באופן מפורש שאפילו מלך שלא ישמע בקול ה' לא יוכל להגן על העם, אלא רק יענש ביחד עם העם.
3) אסור למנות אנשים שאין בהם יראת שמים. בכל הנוגע לכל סוג של מינוי בישראל, כתב הרמב"ם באופן מפורש (הלכות מלכים, א, ז): "כל מי שאין בו יראת שמים, אף על פי שחוכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל". עוד כתב הרמב"ם בפרק זה שאפילו דוד המלך זכה במלכות לו ולזרעו לעולם - "לא זכה אלא לכשרים שנאמר אם ישמרו בניך בריתי". ומובן שמצד התורה אין למנות או להתייחס למינויים של מפקדים וראשי ממשלה חילונים שאין בהם יראת שמים כלל. בספר החינוך אפילו נאמר (מצוה תצז): "אבל כל שאין בו יראת שמים אף על פי שחוכמתו מרובה אין צריך לומר שאין ממנין אותו במינוי מן המינויין שבישראל, אלא שראוי לשנאותם ולהרחיקם, ועליהם אמר דוד המלך: "שנאתי כל פועלי און". במילא אין ללכת אחרי שלטון חילוני ואנשי צבא או למלא אחר פקודותיהם מצד התורה.
4) מי שכופר בתורת משה, אין לו חלק בעם ישראל. הרמב"ם (הלכות עדות פרק יא, י) כתב: "המוסרין והאפיקורסין והמומרים לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל, אבל אלו המורדין הכופרין פחותין הן מן העכו"ם, שהעכו"ם לא מעלין ולא מורידין ויש לחסידיהן חלק לעולם הבא, ואלו מורידין ולא מעלין ואין להן חלק לעולם הבא". כותב הרמב"ן בסוף פרשת בא (פרק יג' פס' טז'): "אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון וכו'".
5) אין להתחבר עם רשעים מרצון. בסנהדרין (כ"ו) נאמר "קשר רשעים אינו מן המניין", והוא גם מה שכתוב בנביא. אין ללכת בדרכי השלטון החילוני (וגם אם יגידו שהחילונים הם תינוקות שנשבו, ממתי שמענו שהולכים בחוקי הטועים ועושי העבירות?). וכן כתב מרן הגר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה חלק יו"ד, חלק ב' סי' מה') בזאת הלשון: "ובכלל הרי מינוי כופרים ורשעים ודאי אינו כדין התורה כמפורש ברמב"ם פ"א ממלכים ה"ז וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל ואף דוד לא זכה אלא לכשרים עיי"ש וכ"ש שכופרים ורשעים אין ממנים לשום מינוי ובזה כו"ע מודו ומפורש זה גם בחינוך במצוה תצ"ז תצ"ח ואין שייך לחלוק ע"ז דעיקר תכלית מינוי מלך הוא רק לחזוק התורה והמצות כדאיתא בספ"ד ממלכים וכן כל המינויין בישראל". ולגבי תינוק שנשבה מחמת טעות כתב הרב פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, חלק אבה"ע א, סימן פב): "מאחר דחזינן דכפירה מחשיבה ליצא מכלל ישראל משום שאינו מחזיק בדת ישראל לכן כל זמן שטועה אינו בכלל ישראל" (אף על פי שבדינים מסויימים דנים אותו כשאר ישראל, ראו שם). והנה גם הרב קוק אמר מפורשות כגדולי הדור החרדים (גנזי הראי"ה, א-ז, עמוד 77): "על ההחלטה שכפירה אינה מעכבת מלהיות יהודי עלינו לעורר כי לא יתכן, כיון שאנו חיים על פי תורה הקדושה, ועל פי דין תורה נטלה מאפיקורסים כל חבת אחוה, לא יתכן להתקיים בישוב מדיני בהיתר כפירה חס ושלום".
6) מלך בישראל חייב להיות ירא שמים. בספר העיקרים (לרבי יוסף אלבו) נמנו התכונות הנחוצות למלך בישראל, והאחרונה שבהם היא: "הששי והוא שיהיה ירא שמים וחרד על דבריו ויהיה נכנע לעובדי ה' יתברך וישמור מצוותיו שנצטוה עליהן מצד שהוא מלך או אחר שהוא מלך, ואף בשאר המצוות ראוי לו שלא יתגאה על אחיו לחשוב שהוא בן חורין מן המצוות יותר מהם אמר הכתוב לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, וזה כמאמר החכם המלך והדת אחים נאמנים ואם יראו העם את המלך מזלזל בתורה ובמלמדיה יבאו כל העם להקל בה ותפול התורה". הנה לפי רבי יוסף אלבו מלך יהודי הפועל נגד התורה גרוע הרבה יותר ממלך גוי שלא נצטווה לשמור את התורה. ובכלל אנו רואים מכל דברי רבותינו שהשלטון חייב להיות על טהרת התורה.
8) עם ישראל מתקיים מכח הגדרה תורנית בלבד, כך שאין להכיר בעם או לאום יהודי-חילוני. רבינו סעדיה גאון כתב מפורשות (אמונות ודעות, סוף מאמר ג): "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (תורה שבכתב ותורה שבעל פה), ואין חולק אחד על כך. במילא אין לך "אומה ישראלית" או אומה "יהודית חילונית". מדינה או שלטון חייבים להיות רק על פי התורה והמצוות.
הסבר: אין ספק כי המדינה מתנגדת לחוקי התורה, היא לא פועלת מכח הנהגה תורנית או מן התורה. הרשות השופטת (בג"ץ בראשה) הינה חילונית במוצהר, היא מתעלמת מן התורה ובדרך כלל פוסקת נגד פסקי התורה. הרשות האוכפת (הצבא והמשטרה) הם חילונים במוצהר, חוטאים ומחללים שבת בפרהסיה, ופעמים רבות פועלים גם נגד ההלכה. והרשות המחוקקת הינה חילונית ברובה, ופסקיה נעשים מתוך כוונה חילונית מוצהרת שלא להשמע לחוקי התורה והדת. וכן הם כל ראשי הממשלה החוטאים בפרהסיה ומצהירים על חילוניותם. האם אדם שומר מצוות יכול להסכים לכך, ולבחור להיות חלק במערכת הזאת מרצונו החופשי? מפלגות וחברי כנסת חרדים נמצאים בממשלה כדי לנסות למנוע מן המדינה לרדות בלומדי התורה ולמנוע את קיום התורה (לדוגמה: חילולי קברים, ניתוחי מתים, גזילת איברים, גיוס לומדי התורה, שירות צבאי לבנות, וכן הלאה), ולא מתוך הסכמה עם השלטון. דתיים לאומיים לעומת זאת משתתפים עם המדינה מתוך אמונה וכבוד לשלטון החילוני וחוקי המדינה, על כן הם מכנים את עצמם דתיים "לאומיים" או "ציונים". אך אדם הלומד בתורה מתוך ישרות ואהבת האמת לא יוכל להתכחש לאמת, שאין לחבור עם השלטון החילוני אלא מתוך אילוץ ולית-ברירה.
דעת חז"ל בעניין ישוב הארץ, כיבוש שטחים והתגרות באומות העולם לפני שיגיע משיח:
1) מצוות כיבוש הארץ אינה חלה בגלות. להיפך, הגמרא כותבת במפורש שאוי לישראל אם יעלו בחומה או "ימרדו" כנגד אומות העולם. כך נאמר במסכת כתובות (דף קיא): "ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי". ואפילו שמדרש לא נאמר להלכה, ניתן לראות ממנו בבירור את דעתם של חז"ל על כיבוש, "לאומיות" וצבא "כוחי ועוצם ידי". גם רש"י פירש שם: "שלא יעלו בחומה - יחד ביד חזקה...". אך ישיבה בארץ היא "מצווה על כל יחיד לדור שם" (ספר פאת השולחן, סימן א, סעיף ג). גדולי הדור של חיבת ציון, כמו רבי שמואל מוהליבר ורבי צבי הירש, לא הזכירו אפילו מילה אחת על כיבוש צבאי של ארץ ישראל, וגם הרב קוק לא ציין היתר הלכתי לדבר שכזה. בעניין זה מעניין לציין את דבריו של האדמו"ר מסאטמר זצ"ל על גוש קטיף. כמעט ארבעים שנה לפני הגירוש, ימים ספורים אחר כיבוש מלחמת ששת הימים כסיפרו לאדמו"ר מסאטמר זצ"ל שהמדינה מתכוונת להחזיק בשטחים שנכבשו, הוא אמר: "חשבתי שהם יהיו פקחים ויחזירו מיד את השטחים. בסוף הם יחזירו אותם בבושת פנים ובכאב גדול מאוד". כל הרעיון הציוני רק עורר את זעם הערבים עלינו - הוא הביא לרצח המוני דווקא בגלל שהוא מנוגד להשקפה התורנית מזה אלפיים שנה. מצוות כיבוש הארץ היא מצווה אלוקית שחלה רק בתנאים מיוחדים - בהוראה אלוקית מיוחדת, ולא בגלות. לפי ההלכה שמירת החיים קודמים לכל - מלבד גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים. אם יהיה עלינו להלחם כדי לשמור את החיים בארץ, אין לנו ברירה כי אם להלחם. הבעיה היא שרוב הלוחמים אינם עושים זאת מצד ההלכה או שמירת החיים, כי מצד ה"לאומיות", מצד "כוחי ועוצם ידי" והתגרות מכוונת באומה הערבית. אין בארץ הזו הדרכה תורנית והצבא הינו צבא חילוני המנוהל בידי גוף שלטוני חילוני. לכן אין דעת התורה נוחה הימנו ואין שומר התורה צריך לחבור עימו.
2) לא קיימת מצווה של ישוב הארץ בתנאי סכנה, ואסור לסכן יהודים עבור ישוב הארץ. טוב למות בעד ארצנו? לאומיים רבים מאמינים שכן. אך התורה מלמדת אותנו אחרת. בכלל לא קיימת מצווה של כיבוש הארץ או אפילו ישובה בתנאי סכנה. הרשב"ש (רבי שמשון ב"ר שמעון דוראן) היה נכדו של הרמב"ן, ובפתח ספרו שחיבר בעניין הדין שכופין לעלות לארץ ישראל, הוא כותב את הכלל הידוע שבמקום סכנה נדחית מצוות ישוב הארץ. ובעניין מדוע לא ציינו חז"ל את הדבר בפירוש, הוא עונה: "ועוד שדבר זה הוא מחמת שאין צריך לאומרו, שדבריהם ז"ל לא היו עם השוטים אלא עם החכמים, וכל בעל שכל מכיר שבמקום סכנה מצויה אסור לסכן בעצמו, ולא דברו ז"ל אלא באפשר, אבל בשאי אפשר ויש סכנה בדבר לא אמרוהו... וכמעט שאין להביא על הדבר הזה ראיה, שהוא במושכל ראשון, שמשיקול הדעת יוכל אדם להבין זה מעצמו שאין לך דבר שעומד בפני הסכנה". גם הנצי"ב מוולאז'ין כתב (מכתב מיום כג כסלו התרמ"ח): "חלילה לנו לעשות דבר בישוב ארץ ישראל בעבירה של סכנת נפשות, והיא לא תצלח". ידוע כי במקום סכנה נדחית מצוות ישוב ארץ ישראל. וכך נפסק גם להלכה בידי הבית יוסף (טור אהע"ז סימן כה), וגם בשל"ה הקדוש (על מצוות ישוב הארץ ב"שער האותיות", אות ק').
ועדת פיל היתה ועדה ידועה שהתקיימה על ידי הבריטים ודנה בחלוקת הארץ בין יהודים וערבים. בכנסת שהתקיימה בנושא, התבטא הגרי"ז סולובייצ'יק מבריסק (במתכבו לאחד מגדולי התורה במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל): "ואין נפקא מינה והבדל איזה צביון יהיה למדינה יהודית זו. אפילו תהיה זו מדינה יהודית שתתנהל לגמרי על פי דת תורתנו הקדושה, ואפילו יהיה נשיא המדינה וראש הממשלה רבנו חיים עוזר, והכל כתורה ייעשה - גם כן, אסור שייהרג אפילו יהודי אחד בשביל להקים מדינה יהודית. זה קוטב הנדון כאן. אין כאן הנידון והשאלה איזו הנהגה תהיה למדינה יהודית, דתית או חילונית. הנקודה היא: שאסור שיישפך דם יהודי למטרת הקדמת מדינה יהודית. והואיל ואי אפשר יהיה לבצע את ה"חלוקה" אלא על ידי שפיכת דם יהודי - ממילא אסור לקבל תוכנית זו, ואסור להסכים שיישפך דם ישראל נגד דעת תורתנו שאסור למסור נפש בשביל הקמת מדינה יהודית". (מתוך "מקטוביץ' עד ה' באייר", צבי וינמן, פרק כד התשנ"ה).
3) לא קיימת בימינו מלחמת מצווה או רשות כלל. דתיים לאומיים רבים רוצים לומר שהמלחמה על ישוב הארץ נקראת מלחמת מצווה, כפי שכתוב ברמב"ם (הלכות מלכים, הלכה ב'): "מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית-דין אלא יוצא מעצמו בכל וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". מה ששוכחים דתיים לאומיים רבים, הוא שאין כלל מלחמת מצווה בימינו, שכן רק מלך יכול להכריז על מלחמת מצווה כנגד סנהדרין, והוא רק לאחר שהוכרז כמלך על ידי סנהדרין ונביא, כפי שאומר הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק ג, ג): "אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא". ובימינו אין לנו לא סנהדרין ולא נביאים, כך שאין שום מצווה לצאת למלחמה, לא מלחמת מצוה ולא מלחמת רשות. וכך כתב גם החתם סופר (שו"ת החתם סופר, חלק אבה"ע, תשובה קנה לענין עשה דנקי יהיה לביתו): "דאינו נוהג אלא במלחמה, ואין דין מלחמה בזמן הזה, ותדע שהרי הסמ"ק שלא מנה רק המצוות הנהוגים בזמן הזה השמיט מצוה זו, לפי שאינו נוהג אלא בשעה שיש מלכות לישראל ויש להם רשות להלחם עם אויביהם ולא בזמן הזה". גם הנודע ביהודה כתב בספרו ("הנודע ביהודה", תנינא, חאה"ע, שאלה קכט): "והרי אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד וכו', וכבר נתבטל בית דין של שבעים ואחד בימי התנאים ועוד, שלאחר החורבן אין לנו מלך ולא חלוצי צבא שיהיה שייך כיבוש מלחמה".
4) כיבוש הארץ יעשה רק בהנהגת סנהדרין. הרמב"ם כותב על כיבוש ארץ ישראל בעתיד (בהקדמתו לספר המצוות, השורש הארבעה עשר): "וידוע שהמלחמה וכבישת עיירות לא יהיו אלא במלך ובעצת סנהדרין גדולה וכהן גדול כמה שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד, ולכן פרסום אלו כולם אצל רוב האנשים כל מצות עשה או לא תעשה שתתלה בקורבנות, או בעבודות, או במיתת בין דין או בסנהדרין או בנביא ומלך או במלחמת הקשות, לא אצטרך לומר בה זאת לא תתחייב אלא בפני הבית אחר זה מבואר לפני מה שהזכרנו". וכל הלכות הרמב"ם הולכות על דרך זו, כמו (פרק ז, הלכה א): "אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה ומושחין אותו בשמן המשחה וזה המקרא משוח מלחמה" (ומובן כי אין בימינו כהנים משוחים כלל). ועל כך דיברו כל רבותינו, כמו הטור או"ח (סימן רמט, ס"ק א): אין צריך במלחמות הרשות על עיירות של גויים אלא אם כן התחילו שלשה ימים קודם השבת ואם התחילו אין מפסיקין אבל מלחמות מצוה מתחילין אפילו בשבת". וגם השולחן ערוך השמיט דין זה לגבי מלחמת מצוה כיוון שאינו נוהג כלל. והרבה דתיים לאומיים מצטטים ציטוטים על מלחמת רשות ומלחמת מצווה ודנים בזה כאילו שהיו הלכות אלו אקטואליות. קשה להאמין, אך בכל המשנה תורה לא מנה הרמב"ם את מצוות ישוב ארץ ישראל, והיא כלל לא מוזכרת כאחד מתרי"ג מצוות. הסיבה לכך, כנראה, היא מכיוון שאין חובה הלכתית שכזו לפני שיגיע המשיח ויקבץ את כל נפוצות ישראל מן העולם.
5) רעיון הכיבוש נאמר רק בזמן שמבטלים כל סוג של עבודת אלילים בארץ הקודש. גם הפחד יצחק הסביר על דרך זו, שכיבוש שייך רק כשיש את הכח לעקור את העבודה זרה בארץ ישראל. וזאת לשונו (ספר הזכרון, עמוד נב-נג): "דכל שאין הכיבוש יוצר את תקיפות היד לעקור עבודה זרה של נוכרים בארץ ישראל ביד רמה - אין זה הכיבוש האמור בענין. ואין שום הבדל בין אם מניעת האפשרות של עקירת עבודה זרה דנוכרים באה היא מצד השעבוד לטורקיא או לאנגליא ובין אם מניעה זו באה היא מצד השעבוד לו"מ, או לאפיפיור ברומא, או לדעת הקהל העולמית. כל אלו המצבים נכללים הם בהביטוי ש"יד עכו"ם תקיפה על עצמן". ותקיפות ידם של העכו"ם בארץ ישראל בענין עקירת עבודה זרה - היא סותרת את מצב הכיבוש". והנה לא רק שלא התבטלה העבודה זרה בארץ, אלא המדינה תומכת בכל הדתות הזרות בארץ ישראל, וכך מוענק מידי ארבעים שנה למדינה "פרס שר הדתות" לעדות הלא יהודיות (ובפעם האחרונה זכה בפרס אנטואן שהין מנצרת עבור פעילותו "לחיזוק והידוק הקשר של המסדרים הנוצריים עם המדינה").
והנה לעומת דברים אלו כתב הרמב"ם (הלכות עבודה זרה, פרק ז', א): "מצוות עשה היא לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר אבוד תאבדון את כל המקומות, ונאמר כי אם כה תעשו להם וגו'. ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו. אבל בחוץ לארץ אין אנו מצווין לרדוף אחריה, אלא כל מקום שנכבוש נאבד כל עבודת כוכבים שבו. שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהן ואי אתה מצווה לרדוף אחריהן בחוץ לארץ". ודין זה נאמר דווקא כשיש מלכות בישראל וניתן לכבוש מכח התורה.
6) מותר להלחם רק כדי להציל נפשות, ורק כשאין סכנה למציל. מצד ההלכה מלחמה מותרת רק לצורך פיקוח נפש, ולא לצורך כיבוש או התגרות באומות העולם. כך נכתב בטור ובשולחן ערוך (הלכות שבת, סימן שכט): "עובדי כוכבים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת, באו על עסקי נפשות, ואפילו סתם יוצאים עליהם בכלי זין ומחללין עליהם את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת הגה: ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא". ודין זה נאמר מכח "לא תעמוד על דם רעך". אך גם הדין הזה לא נאמר אלא במקום שאין בו סכנה. כך פסק המשנה ברורה (סימן שכט, ס"ק ח): "ומכל מקום אם יש סכנה להמציל אינו מחויב, דחייו קודם לחיי חבירו, ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספקו דידיה מודאי דחברו" (ועוד הוסיף: "אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה, ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו: המדקדק עצמו בכך בא לידי כך"). וכתב האדמו"ר מסטמאר (קונטרס "על הגאולה ועל התמורה"): "במלחמה הסכנה קרובה ח"ו, ואין ההצלה ברורה, ולפעמים מכניס את עצמו ואת חבירו לסכנה וודאי שאין בזה לא תעמוד על דם רעך". ראינו שגם דיני מלחמה אינם נהוגים בימינו בכלל, כי אין מלך או מלכות בימינו. וגם עניין "לא תעמוד על דם רעך" נאמר רק כאשר אין שום ספק סכנה למציל.
שירות צבאי:
1) גם בזמן שהיה צבא, שליש מעם ישראל תמיד היה חייב ללמוד תורה בעורף. התורה מלמדת אותנו: "אלף למטה, אלף למטה!" (שליש לומדים, שליש בעורף, שליש למלחמה). האם שליש מעם ישראל לומד תורה? ישנם יותר משש מיליון תושבים בארץ ישראל, ובקושי חמישים אלף אברכים, ומצבם דחוק וקשה. אין ספק שכרגע חסרים חיילים בצבא השם, והרי הוא הצבא המגן ביותר עם על ישראל, כי בלי התורה אין שום הגנה לעם ישראל כלל. אפילו הרב קוק כתב שאין להוציא תלמידי חכמים למלחמה: "תלמידי חכמים אסור ללוחצם למלחמה ואפילו אם מדובר במלחמת מצווה גדולה מאוד, ועל כך נענש אברהם אבינו מפני שלקח תלמידי חכמים למלחמתו נגד המלכים, אפילו שמן השמים הסכימו על מלחמתו" (מתוך אגרות הראי"ה, חלק ג, אגרות תת"י). עוד כתב שם הרב קוק: "תלמידי החכמים העוסקים בתורה הם הם מגינים על הארץ ועוזרים להצלחת הנשק הלאומי, לא פחות וגם יותר מכל החיל הלוחם". וזו תשובה לכל הדתיים הלאומיים הסוברים שנשק מגן יותר מלימוד תורה, או שלימוד התורה אינו מספיק להגנת ישראל (ראו גם את הסעיף לעיל: "התורה והמצוות כיחידות הקובעות את מצבו הבטחוני של עם ישראל על הארץ").
2) הצבא היהודי חייב להיות טהור ושומר מצוות, אחרת הוא יכשל בכל מקרה. כך נאמר בתורה על הצבא היהודי (דברים כג, טו): "כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויבך לפניך, והיה מחנך קדוש ולא ייראה בה ערוות דבר ושב מאחריך". היש לנו פסוק ברור מזה? הצבא היהודי היחיד שהוא כשר הוא השומר על התורה, הטהרה והצניעות. ואם הצבא אינו שומר על אלו, לא יתן ה' ביד הצבא לנצח. רק צבא המושתת על ההלכה היהודית יזכה להצלה וניצחון האוייבים ביד ה'. כך כתוב בתורה במפורש. לפיכך אין לחבור בצבא החילוני או לצפות ממנו לשום ישועה שבעולם כלל. וכן נאמר לאורך כל התורה. בביאור למדרש רבה (פרשת נשא, פרשה ט, סימן ז') נאמר: "וכן אמר להם משה לישראל, בשעה שאתם יוצאים למלחמה הזהרו שלא יהיה בכם עון ניאוף, שאם יש עון זימה ביניכם, הקדוש ברוך הוא הנלחם לכם, הוא ישוב מאחריכם ואתם נמסרים ביד שונאיכם... אמר להם משה לישראל, הוו יודעין שאין הקב"ה מייחד שמו בישראל שהוא נקרא אלוהיך אלא בזמן והיה מחנך קדוש, ואותה שעה הוא משרה שכינתו ביניכם והוא מציל אתכם מיד אויביכם ומוסר שונאיכם, ההוא דכתיב מתהלך בקרב מחנך להצילך".
3) הצבא הליגיטימי היחיד הוא צבא חרדי עם מלך חרדי. כתוב בפסוק "כל הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו", אומר שם רש"י "הירא ורך הלבב - מהעבירות שבידו" (כלומר כל מי שפוחד שבגלל חטאיו יכשלו במלחמה חוזר לביתו, ולא יצא למלחמה. רק הצדיקים ביותר יצאו למלחמה). כלומר הצבא היה החרדי ביותר שיש. רק אנשים שהיו בלי חטאים הלכו להלחם, וגם בתקופה זו כל שבט לוי נשארו ללמוד תורה! והנה בימינו רוב העם חילוני ולומדי התורה מעטים ביותר. הצבא הנוכחי לא הולך בדרכה של תורה כלל (מנהיגות חילונית, נשים בצבא, חילול שבת, שחיתות, גירוש, כוחי ועוצם ידי). הצבא שלנו חילוני.
4) וראו גם תשובה על דעת חז"ל בנוגע לכיבוש הארץ. דוד המלך הקים צבא על פי ציווי השם, ובימינו אין לא מלך ולא מלכות. עוד לא הגיע המשיח, ואין להתגרות באומות העולם כלל.
המכבים (חשמונאים) נלחמו רק כדי ללמוד תורה, ולא עבור מדינה או שלטון בארץ:
1) המכבים נלחמו כדי לקיים את התורה, ולא עבור לאום או משטר. דתיים לאומיים רבים רואים במעשה המכבים הצדקה לשיטתם הלאומית. אך החשמונאים היו תלמידי חכמים שיצאו להלחם רק בגלל שהגויים כפו על היהודים לכפור בתורה, ולא בגלל "חופש" או "עצמאות". יהודים שתקו לאורך כל התקופות תחת שלטון הגויים, כי אין לנו פתחון פה בגלות כלל. מצווה עלינו להלחם רק כאשר מנסים הגויים להשכיח את תורתנו. כך כתב גם הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג, א): "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". הרמב"ם לא מזכיר אפילו ברמז מדינה, עצמאות או חופש לאומי. גם הגמרא (מסכת שבת, דף כא:) מציינת רק את הפגיעה בלימוד התורה וקיום המצוות, שניסו הגויים לכפות עלינו את החילונות, ולא שום כיבוש או מלחמה עבור המדינה או הארץ.
2) המכבים היו תלמידי חכמים, ומסרו נפש עבור התורה. יש לזכור שהמכבים היו לומדי תורה זקנים שעסקו בתורה ורק בה, ונלחמו רק כדי שיוכלו לעסוק בתורה בנחת. לחימתם היתה רק עבור קודשי ישראל, והם עצמם לא היו לוחמים אלא תלמידי חכמים שהיו מוכנים למסור נפש עבור התורה. ואכן נס גדול נעשה להם שהצליחו להתגבר על הצוררים הגויים, מעטים נגד חזקים וכו'.
3) המכבים הכירו והודו שא-לוהים נלחם את מלחמתם. לא היה בניצחון המכבים שום עניין של "כוחי ועוצם ידי" כלל, אלא הכל היה לשם שמים, עבור קיום התורה והמצוות. לא ניתן להשוות את מלחמת המכבים כהוא זה לשלטון החילוני וצבא "כוחי ועוצם ידי" הפועל כיום, את "יום העצמאות" וכיוצא באלה.
4) גם המלוכה שלקחו החשמונאים הביאה לחרפה. כך ביאר הרמב"ן בארוכה בפירושה לתורה (בראשית מט, י): "...וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג ב) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום: ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו (במדבר יח ז) תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה'...".
5) האם ניתן להשוות?! רוב חיילי צה"ל שבימינו הם חילונים המאמינים רק בכוחם. ואם לא די בכך, כמעט חמישים אחוז מהם גויים, ושליש מן הצבא מורכב רק מנשים. בין המשרתים בצבא ימצאו אתאיסטים הכופרים בא-לוהים ותורה משה, ואפילו במערך הלוחמים ימצאו דרוזים ובדואים ועוד עולים נוצרים מחבר העמ