?האם אנחנו בעולם הזה רק בשביל להנות
פעמים רבות ראיתי שאתאיסטים טוענים כי הכפירה שלהם בא-ל הופכת אותם לאנשים יותר חופשיים ומאושרים שמנצלים את החיים בצורה יותר מלאה.
אך, האם מישהו מאיתנו חשב מהי אותה :"צורה יותר מלאה"? האם מדובר על דברים משמעותיים , או סתם להעביר את הזמן בהנאות זמניות? כאשר אתה מאמין בה' ובתורה , יש לך משמעות לחיים, אתה יודע שעל הכל תקבל שכר או עונש, ואתה יודע שאחד מתפקידיך הוא להיות אדם טוב שעוזר לזולת, והוכח במחקרים רבים שהרצון שיהיה טוב לאחר גורם לך להיות אפילו יותר מאושר ממי שעשית לו טוב, וזוהי דרכה של התורה, תעשה טוב, תעזור. מכאן נובע, שאם אדם הולך בדרכי התורה מקיים את מצוותיה הוא הופך לאדם טוב יותר שעוזר יותר, ומכאן שהוא יותר מאושר.
אותם אלו שטוענים שהם חיים חיים יותר מלאים, לא אלא משלים את עצמם, הם חושבים שזה שהם יאכלו במסעדות יוקרה כל יום יהפוך אותם למאושרים, הם חושבים שללכת למועדונים ומסיבות יהפוך אותם למאושרים. ניתן לראות שכל הדברים האלו בבסיסם- הם חומריים. וטבעם של ההנאות החומריות, הם שהן הנאות חולפות, ולא רק זה, אלא גם הנאות שמתרגלים אליהן, ואחרי זמן מה כבר זה יהפוך להרגל שלא באמת נהנים ממנו.
לעומת זאת, האדם המאמין בתורה ה' ובמצוותיה, מתעסק בדברים רוחניים לצד דברים חומריים, אשר גורמים לו סיפוק מתמשך שלעולם לא נהיה הרגל, ועם זאת הוא לא מזלזל בהנאות החומריות, אבל הוא משתמש בהן בצורה מתונה , בצורה כזאת שכל פעם שהוא ישתמש בהנאה חומרית כזו או אחרת הוא באמת יהנה ממנה ולא יקרה מצב שהוא יתרגל. ולכן לאדם המאמין, יש שתי הנאות שכל אחת בפני עצמה גדולה יותר מההנאה היחידה שיש לאדם האתאיסט:
הנאה חומרית- האדם המאמין יודע שעליו למתן את עצמו בעניין החומריות, ולהקפיד שלא להתרגל לשום דבר חומרי, ולכן הוא לעולם לא מתרגל וכל פעם הוא נהנה מחדש, למשל, אדם שאוכל כל יום במסעדה, יתרגל בסופו של דבר, לעומת זאת אדם שמגביל את עצמו למסעדה פעם בשבועיים, לא מתרגל, וכל פעם נהנה מהמסעדה.
הנאה רוחנית- המצוות הרוחניות, כגון: שבת, תפילין, תפילה, לימוד תורה וכו', הן הנאות שנמשכות לאורך זמן, וגם לעולם לא מתרגלים אליהם והרי ככל שמרבים בהן הרי זה משובח ונהנים יותר, ואין מצב של הרגל... כל פעם היא כמו הפעם הראשונה.
השילוב בין שתי ההנאות האלו, והגיוון ביניהם יוצר בפני עצמו סיפוק, כיוון שאין משתמשים בסוג הנאה אחד בלבד, אלא משלבים בין שני סוגים.
ועדיין, גם אותו אתאיסט שכן מגביל את עצמו בהנאות חומריות והוא כן נהנה כל פעם מחדש, ונגיד שהוא נוסע לחו"ל ורואה עולם , וודאי שהוא נהנה, אבל האם אנחנו פה רק בשביל להנות? האם אין משמעות אמיתית מעבר להנאה בחיים שלנו? אחרי מותו, האם כל הפעמים שהוא נהנה יעזרו לו? הרי אנחנו בסה"כ בני אדם, כולנו נמות, וכולנו עלולים לחלות חס וחלילה ולסבול, וברגע שזה קורה, לא יעזרו כל רגעי ההנאה בחיים, סובלים, פשוט סובלים. ולעומת זאת , כאשר מכה שכזאת חס וחלילה נופלת על האדם המאמין, הוא לא מאבד תקווה והוא יודע שהכל לטובה, וההנאות שלו דווקא כן מלוות אותו במהלך הסבל, כי הוא ימשיך להתפלל, וימשיך להניח תפילין(או שיניחו לו בהתאם לרמת החולי), והתקווה הזאת, הרבה פעמים עשויה להוציא אותו מהסבל הזה, הרי שתקווה ואושר הן התרופות הטובות ביותר למחלות.
השוואה בין מאמין לאתאיסט, ברגעים של לפני המוות
כולנו מפחדים מהמוות, מאמינים ואתאיסטים כאחד, האתאיסט מפחד מהחידלון, המאמין מפחד מהמעבר אל הלא נודע. אך אם נשווה בין שני הפחדים, נבין שהפחד של
המאמין הוא פחות נורא, כי המאמין יודע שהמוות אינו חידלון והוא רק מעבר אל הלא נודע, שכמובן שכולנו חוששים ממצב שאנחנו הולכים אל הלא נודע.
בואו לרגע נצא למסע אל מוחם של מאמין ואתאיסט שנמצאים עתה ברגעים האחרונים של החיים שלהם, על מה הם חושבים? מה הם מרגישים? מפחדים? מתרגשים?
האתאיסט בטוח שחייו עומדים להיגמר, שכלום לא הולך לקרות אחרי המוות, והוא מנסה לחשוב מה לעשות ברגעים האחרונים שלו, כי הוא בטוח שאין יותר מזה, והוא מפחד מלעזוב את העולם בלי שהוא עשה מספיק, על אף שזה לא משנה , כי במילא הוא יותר לא ירגיש מה הוא עשה או לא עשה והוא עומד בפני אי וודאות ובלבול מוחלטים.
לעומת זאת , המאמין, שוכב על המיטה , מתפלל אל ה', חושב לעצמו על הדברים שהוא עבר במהלך החיים, חושב על המצוות שהוא עשה, יושב רגוע כי הוא יודע שאומנם הוא עומד למות, אבל הוא לא מפסיק להתקיים והוא רק עובר לצורת חיים שונה, שבה כל מה שהוא עשה בחיים ילווה אותו שם, לטוב ולרע, ושהוא בידיים טובות, הרי שהאל הוא טוב ומיטיב וכל מה שיקרה, יהיה לטובה. הוא יושב נהנה מהנשימות האחרונות שלו, יושב רגוע, נופח את נשמתו ועובר אל ה' בלי שהוא מרגיש, בשנייה אחת הוא בתוך הגוף ושנייה אחרי זה מחוץ לגוף, בלי סבל, בלי בלבולים.
מכאן שהמאמין חיי חיים שלווים, מתחילתם ועד סופם, עד השנייה האחרונה שבה הוא נושם, הוא מאושר ומאמין שהוא מגיע לידיים טובות שלה הקב"ה, ושהכל יהיה בסדר.
פעמים רבות ראיתי שאתאיסטים טוענים כי הכפירה שלהם בא-ל הופכת אותם לאנשים יותר חופשיים ומאושרים שמנצלים את החיים בצורה יותר מלאה.
אך, האם מישהו מאיתנו חשב מהי אותה :"צורה יותר מלאה"? האם מדובר על דברים משמעותיים , או סתם להעביר את הזמן בהנאות זמניות? כאשר אתה מאמין בה' ובתורה , יש לך משמעות לחיים, אתה יודע שעל הכל תקבל שכר או עונש, ואתה יודע שאחד מתפקידיך הוא להיות אדם טוב שעוזר לזולת, והוכח במחקרים רבים שהרצון שיהיה טוב לאחר גורם לך להיות אפילו יותר מאושר ממי שעשית לו טוב, וזוהי דרכה של התורה, תעשה טוב, תעזור. מכאן נובע, שאם אדם הולך בדרכי התורה מקיים את מצוותיה הוא הופך לאדם טוב יותר שעוזר יותר, ומכאן שהוא יותר מאושר.
אותם אלו שטוענים שהם חיים חיים יותר מלאים, לא אלא משלים את עצמם, הם חושבים שזה שהם יאכלו במסעדות יוקרה כל יום יהפוך אותם למאושרים, הם חושבים שללכת למועדונים ומסיבות יהפוך אותם למאושרים. ניתן לראות שכל הדברים האלו בבסיסם- הם חומריים. וטבעם של ההנאות החומריות, הם שהן הנאות חולפות, ולא רק זה, אלא גם הנאות שמתרגלים אליהן, ואחרי זמן מה כבר זה יהפוך להרגל שלא באמת נהנים ממנו.
לעומת זאת, האדם המאמין בתורה ה' ובמצוותיה, מתעסק בדברים רוחניים לצד דברים חומריים, אשר גורמים לו סיפוק מתמשך שלעולם לא נהיה הרגל, ועם זאת הוא לא מזלזל בהנאות החומריות, אבל הוא משתמש בהן בצורה מתונה , בצורה כזאת שכל פעם שהוא ישתמש בהנאה חומרית כזו או אחרת הוא באמת יהנה ממנה ולא יקרה מצב שהוא יתרגל. ולכן לאדם המאמין, יש שתי הנאות שכל אחת בפני עצמה גדולה יותר מההנאה היחידה שיש לאדם האתאיסט:
הנאה חומרית- האדם המאמין יודע שעליו למתן את עצמו בעניין החומריות, ולהקפיד שלא להתרגל לשום דבר חומרי, ולכן הוא לעולם לא מתרגל וכל פעם הוא נהנה מחדש, למשל, אדם שאוכל כל יום במסעדה, יתרגל בסופו של דבר, לעומת זאת אדם שמגביל את עצמו למסעדה פעם בשבועיים, לא מתרגל, וכל פעם נהנה מהמסעדה.
הנאה רוחנית- המצוות הרוחניות, כגון: שבת, תפילין, תפילה, לימוד תורה וכו', הן הנאות שנמשכות לאורך זמן, וגם לעולם לא מתרגלים אליהם והרי ככל שמרבים בהן הרי זה משובח ונהנים יותר, ואין מצב של הרגל... כל פעם היא כמו הפעם הראשונה.
השילוב בין שתי ההנאות האלו, והגיוון ביניהם יוצר בפני עצמו סיפוק, כיוון שאין משתמשים בסוג הנאה אחד בלבד, אלא משלבים בין שני סוגים.
ועדיין, גם אותו אתאיסט שכן מגביל את עצמו בהנאות חומריות והוא כן נהנה כל פעם מחדש, ונגיד שהוא נוסע לחו"ל ורואה עולם , וודאי שהוא נהנה, אבל האם אנחנו פה רק בשביל להנות? האם אין משמעות אמיתית מעבר להנאה בחיים שלנו? אחרי מותו, האם כל הפעמים שהוא נהנה יעזרו לו? הרי אנחנו בסה"כ בני אדם, כולנו נמות, וכולנו עלולים לחלות חס וחלילה ולסבול, וברגע שזה קורה, לא יעזרו כל רגעי ההנאה בחיים, סובלים, פשוט סובלים. ולעומת זאת , כאשר מכה שכזאת חס וחלילה נופלת על האדם המאמין, הוא לא מאבד תקווה והוא יודע שהכל לטובה, וההנאות שלו דווקא כן מלוות אותו במהלך הסבל, כי הוא ימשיך להתפלל, וימשיך להניח תפילין(או שיניחו לו בהתאם לרמת החולי), והתקווה הזאת, הרבה פעמים עשויה להוציא אותו מהסבל הזה, הרי שתקווה ואושר הן התרופות הטובות ביותר למחלות.
השוואה בין מאמין לאתאיסט, ברגעים של לפני המוות
כולנו מפחדים מהמוות, מאמינים ואתאיסטים כאחד, האתאיסט מפחד מהחידלון, המאמין מפחד מהמעבר אל הלא נודע. אך אם נשווה בין שני הפחדים, נבין שהפחד של
המאמין הוא פחות נורא, כי המאמין יודע שהמוות אינו חידלון והוא רק מעבר אל הלא נודע, שכמובן שכולנו חוששים ממצב שאנחנו הולכים אל הלא נודע.
בואו לרגע נצא למסע אל מוחם של מאמין ואתאיסט שנמצאים עתה ברגעים האחרונים של החיים שלהם, על מה הם חושבים? מה הם מרגישים? מפחדים? מתרגשים?
האתאיסט בטוח שחייו עומדים להיגמר, שכלום לא הולך לקרות אחרי המוות, והוא מנסה לחשוב מה לעשות ברגעים האחרונים שלו, כי הוא בטוח שאין יותר מזה, והוא מפחד מלעזוב את העולם בלי שהוא עשה מספיק, על אף שזה לא משנה , כי במילא הוא יותר לא ירגיש מה הוא עשה או לא עשה והוא עומד בפני אי וודאות ובלבול מוחלטים.
לעומת זאת , המאמין, שוכב על המיטה , מתפלל אל ה', חושב לעצמו על הדברים שהוא עבר במהלך החיים, חושב על המצוות שהוא עשה, יושב רגוע כי הוא יודע שאומנם הוא עומד למות, אבל הוא לא מפסיק להתקיים והוא רק עובר לצורת חיים שונה, שבה כל מה שהוא עשה בחיים ילווה אותו שם, לטוב ולרע, ושהוא בידיים טובות, הרי שהאל הוא טוב ומיטיב וכל מה שיקרה, יהיה לטובה. הוא יושב נהנה מהנשימות האחרונות שלו, יושב רגוע, נופח את נשמתו ועובר אל ה' בלי שהוא מרגיש, בשנייה אחת הוא בתוך הגוף ושנייה אחרי זה מחוץ לגוף, בלי סבל, בלי בלבולים.
מכאן שהמאמין חיי חיים שלווים, מתחילתם ועד סופם, עד השנייה האחרונה שבה הוא נושם, הוא מאושר ומאמין שהוא מגיע לידיים טובות שלה הקב"ה, ושהכל יהיה בסדר.